השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת ואתחנן. הפטרת השבת לקוחה מספר ישעיהו והשבת נקראת בשם "שבת נחמו". הפרשה עצמה אינה מעודדת במיוחד. היא נפתחת עם קבילת משה על כך שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל וממשיכה בנבואתו על העתיד הקשה הצפוי לעם בעקבות העובדה שיעבדו פסלים ואלילים.
וכך מתארת התורה: "כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ... ועשיתם פסל, תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני השם להכעיסו". כלומר, אחרי שנשתקע בארץ, נקים משפחות ונרגיש בטוחים, נידרדר לעבירות חמורות ביותר, שעליהן נשלם. או כפי שמשה מצהיר: "אבד תאבדון מהר מעל הארץ. לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון". משמע, העם יגלה מהארץ, לא לפני שחלקים ממנו יושמדו.
דברי משה קשים לעיכול, ולא בכדי קראנו אותם השבוע בקריאת התורה של תשעה באב (ונשוב לקוראם בשבת). הקורא בן זמננו מתקשה להבין מה היה כל כך מושך באלילים, עד שבני אדם היו מוכנים לסכן עבורם הכל.
ובאמת, מה שורש ההבדל בין הדורות? מדוע אנו לא מאוימים מעבודה זרה? האם דברי התורה אינם רלוונטיים בחיינו כלל? האמת קצת יותר מורכבת. כל בן אנוש מורכב משני חלקים - גוף ורוח. בפן הגשמי שואף האדם לזון את איבריו החיצוניים, למלא את כל מחסורם, להרגיש שבע ושמח. המזון הגשמי בדרך כלל נגיש.
לעומת זאת, כדי לדאוג לצרכים הרוחניים, חייב האדם לתור אחר משמעות לחייו. הוא צריך לשאול עצמו "מהי חובתי ואעשנה". מילוי שאיפות אלה קשה להשגה ולמדידה, בוודאי יותר מהמזון הגשמי. כיצד יידע האדם מהו הדבר הנכון והמשמעותי שאליו יש לחתור? שאלה שתשובתה היא: חיי כל אדם הם ניסוי וטעייה. לכן אין פלא שבתקופות קדומות (אך גם בימינו) חיפשו אנשים קשר עם גורמים קוסמיים, וביקשו לראות דרכם את משמעות קיומם בעולם.
עבודת אלילים אינה תוצאה של רשעות או טיפשות. היא היתה ביטוי אצילי של רצון האדם להתקרב לאלוקים באופן שבו הוא הבין את המציאות. כשאדם השתחווה לשמש או לירח הוא חש חיבור לדבר מוחשי הנותן לו תחושת שלווה, סיפוק ומשמעות. גם היום חלקנו מחפשים חיבור לדמות מאגית הנוטעת בהם תחושה של משמעות וחיבור אל הנשגב שבקיום.
אפשר להשוות זאת במידה מסוימת לאמנים היוצרים ציור או מנגינה המשקפים את העולם ואתגריו, כפי שהם נראים להם מנקודת מבטם. אם אלו פני הדברים, ישאל השואל, איזה נזק ייגרם אם אדם יתפוס את העולם דרך השמש והירח? התשובה היא שכל תופעה חומרית, חשובה ככל שתהיה, היא רק חלק קטן ממכלול המציאות.
השמש המאירה לנו את העולם - חיונית לקיומנו, אך היא רק מרכיב אחד בקיומו של העולם. כך הדבר ביחס לכל ראייה של מימד אחד בחיים והפיכתו לחזות הכל. משמעות העבודה הזרה היא התמכרות למרכיב אחד בחיים, בלי להבין שכל חיינו הם ביטוי למשהו אחד עליון המקיף את הכל.
ייתכן שאילו משה רבנו היה עולה לדרוש היום, היה מקדיש את דבריו להתמכרותנו לטכנולוגיה, לצורך החיוני שלנו להיות מעודכנים כל העת, און־ליין. ייתכן שהיה אומר לנו כי למרות התקדמותנו, באיזשהו מקום נשארנו תקועים עם התמכרות לדברים חלקיים, שיוצרים מצג שווא של חברות ושל משמעות - ושכל זה אינו אלא תחליף שווא, זמני ומשלה.
לסיכום: כאשר החברה היהודית (והאנושות כולה) תחוש כי הגיעה למחוזות שאין לה בהם חפץ, היא תפנה לדרך אחרת. מתברר שעבודה זרה, מעבר להיותה אותו פולחן אלילי לעץ ולאבן, משקפת גם תרבות חומרית, המשכיחה את החיבור לערכים שבהם האדם מאמין ובהם ירצה לדבוק.
תרבות זו מלווה את המין האנושי לדורותיו עד ימינו. אתגרנו הוא לזהותה בתוך מרכיבי חיינו ולמקמה במשבצת הראויה לה, לבל תכלה את איכות חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו