מהי הפוליטיקה הישנה, בעיני מי שהלכו שבי אחרי הבטחות "הפוליטיקה החדשה" של יאיר לפיד? זוהי פוליטיקה, למשל, של ניצול משברים לאומיים לעשיית הון מפלגתי ואישי. זו פוליטיקה של העדפת האינטרס המפלגתי והאישי על פני האינטרס הממלכתי. זו פוליטיקה של העדפת האמירה המשרתת את המפלגה והאגו על פני אמירת האמת. וכל אלה מאפיינים את התנהגותו של לפיד - מר "פוליטיקה חדשה" - מאז חתימת הסכם הגרעין האיראני בין טהרן לבין המעצמות בשבוע שעבר.
מדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא האיראני והמאבק ארוך השנים בכוונה לחתום עם איראן על הסכם ראויים לדיון ביקורתי, ובלבד שיהיה זה דיון של אמת. דיון ראוי על דרכו של נתניהו בנושא האיראני יתמקד בבחירתו האסטרטגית להעדיף את האופציה המדינית על פני הצבאית לסיכול התגרענותה של איראן. מי שאינו סבור שהבחירה הזאת שגויה ושהיה נכון לפעול בדרך צבאית, ולפיד אינו טוען זאת - אין לו מה להלין על מדיניותו של ראש הממשלה.
מדיניותו של נתניהו הניבה הישגים רבים, ובראשם העובדה שאיראן עדיין אינה גרעינית. הוא הצליח להעלות את הבעיה האיראנית לראש סדר היום העולמי. הוא הצליח להוביל את העולם החופשי להטיל משטר סנקציות חמור על איראן, שחנק את כלכלתה והביא אותה לשולחן המשא ומתן.
למרבה הצער, כאן הכל השתבש, כאשר במקום לנהל משא ומתן תקיף על ביטול תוכנית הגרעין האיראנית תמורת הסרת הסנקציות, הוביל הנשיא האמריקני ברק אובאמה בנחישות חסרת מעצורים משא ומתן להסכם בכל מחיר. משא ומתן בין שני צדדים - שאחד רואה בהסכם כלי לקידום מטרותיו והאחר רואה את המטרה בעצם ההסכם - חייב להסתיים בהסכמים מודל מינכן 1938 ווינה 2015. האם אפשר להאשים בכך את נתניהו? האם באמת מישהו סבר שמערכת יחסים שונה בין נתניהו לבין אובאמה היתה משנה את מדיניותו של נשיא ארה"ב, שראה בעצם ההסכם את הישגו הגדול ומורשתו המדינית; את הצדקת פרס נובל ל"שלום בדורנו" שהוא השיג?
השאלה המרכזית שעלינו להציב היא מה עושים הלאה. על ישראל לדבוק בדוקטרינת בגין, שלפיה חובתה של ישראל לסכל התחמשות גרעינית של כל מדינת אויב. יש לפעול בשתי דרכים בו בזמן: דרך מדינית של ניסיון להגיע להסכמות עם ארה"ב על ביטול ההסכם בעקבות הפרתו בידי האיראנים (ואין ספק שההסכם יופר, הרי אין אדם רציני שמאמין בסיפור ההזוי על "גרעין איראני לצורכי שלום"), ובד בבד הכנת צה"ל לסיכול הגרעין האיראני בדרכים צבאיות.
על כך ראוי לגבש הסכמה לאומית רחבה, רצוי בממשלת אחדות לאומית, או למצער - לגבש הסכמה בין הממשלה לאופוזיציה על הוצאת הנושא מתחומי המאבקים הפוליטיים. אך זאת אפשר לעשות בפוליטיקה אחרת, לא בפוליטיקה של דיג במים עכורים, הפוליטיקה הישנה מבית מדרשו של יאיר לפיד.
קריאתו של לפיד להקים ועדת חקירה ממלכתית הורידה לשפל את התנהגותו הבלתי ממלכתית. כל נושא ועדות החקירה השיפוטיות פשט את הרגל, אך הקמת טריבונל שיפוטי לחקירת מדיניותה של ממשלה נבחרת אינה אלא חתירה תחת אושיות הדמוקרטיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו