פרשת השבוע: המשמעות של הסבל

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "חקת", שבה מתגלה אחת התופעות המיוחדות בתורה. עוברות להן 40 שנה במדבר, אך התורה לא מספרת עליהן דבר. אפשר לדמיין שהיא אומרת "כשהעם נזוף לפני האלוקים ומתייסר בעונשו אותו הוא נושא עבור חטא המרגלים, אין לי עניין להכניס את המיקרופון או המצלמה כדי לחדור אל המתחולל בתוך המרחב האינטימי של העם הסובל ומתייסר".

וכך לפתע אנו נתקלים בפסוק "וַיָּבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּל־הָעֵדָה מִדְבַּר־צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". מוסכם על כל המפרשים כי אירוע זה מתרחש בשנה ה־40 של העם במדבר, ואז גיבורי המסע מתחילים להסתלק לעולמם. ראשונה היא מרים: "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם", ומייד מופיע המשבר: "וְלֹא־הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן". אמנם הפסוקים לא קושרים ישירות בין מות מרים לעובדה שאזלו המים ולא היה מה לשתות, אך לחכמינו היה ברור כי עובדת היותה של מרים מלווה את העם במשך 40 שנה היא זו שגרמה לכך שהיו להם מים.

וכך אומר התלמוד: "אמר רבי יוסי, באר ניתן לישראל בזכות מרים, מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה".

נראה שהיתה לחכמינו מסורת, שבמסגרתה בכל שנות נדודי העם במדבר היתה מתלווה אליהם באר נודדת, שהיתה מספקת להם מים (לכן הפסקנו לשמוע תלונות בנושא המים כל אותה העת), וכל זה בזכותה של מרים. הקורא את הדברים בעיניים רציונליות, שלא לומר ציניות, בוודאי שואל את עצמו מדוע לא סיפר המקרא על הבאר, ומה פתאום להחליט כי הבאר היא בזכות מרים, שהרי ממילא במותה מקור מים זה לא יהיה יותר.

קריאה אובייקטיבית של הפסוק זועקת לקשר בין מות מרים למצוקת המים. מה פשרו של קשר זה? יש שקשרו בין מעשי מרים בתחילת דרכה להופעת המים באמצעותה. המקרא מספר בתחילת ספר שמות כיצד אחרי שמשה נולד והושלך אל היאור יוצאת אליו אחותו, "ותתצב אחותו מרחוק".

אפשר להבין כי יש כאן תיאור טכני שלפיו מרים יוצאת ליאור כדי לראות מה יעלה בגורל אחיה, אבל שומרת מרחק כדי שלא יזהו את הקשר המשפחתי בינה לבין התינוק שהושלך זה עתה. אבל אפשר גם להבין שהאחות יוצאת ועומדת מרחוק לראות מה יעלה בגורלה של לידה זו, שאליה היא קשורה.

לפי מסורת חכמינו, אחרי שפרעה ציווה להשליך את כל הבנים הזכרים ליאור, פרש עמרם, אביו של משה, מרעייתו כיוון שלא רצה להיות מעורב בהריגת ילדים רכים. בעקבותיו, רבים גירשו את נשותיהם. היתה זו מרים שאמרה לאביה כי גזירתו קשה משל פרעה. היא טענה כי בעוד פרעה גזר רק על הזכרים, עמרם גוזר גם על הנקבות שהרי מעתה לא ייוולדו עוד ילדים בעם היהודי. וחזר עמרם ונשא את אשתו בשנית וזכו ללדת את משה.

אפשר רק לשער אילו פנים חמורות סבר הפגין עמרם כלפי בתו עת היה צריך להשליך את משה הקטן ליאור. מרים הלכה לראות מה יעלה בגורל חלומותיה - האם משה יצליח לצאת מהיאור ואולי להיות חלק מגאולת ישראל? ההתייצבות של מרים מרחוק ליד המים של היאור מסמלת את מבטה הרגוע, הצופה למרחוק. מרים יודעת להוציא תופים ממצרים באומרה לחברותיה כי עתידים הם לעבור ניסים ונפלאות ויש להתכונן לכך. משה הוא המביא לחם לעם באמצעות המן, ומרים היא המספקת לו את החזון והמעוף.

מים מרווים צמא ואינם משביעים את הקיבה הריקה, האוכל מסמל את הקיום הפיזי החיוני לאדם. שניהם מבטאים את השאיפה למשמעות ולתוכן בחיי הגוף. שאיפת האדם אינה רק לקיומו החומרי, הגם שהוא משמש בסיס ומצע לכל קומה נוספת. האדם חותר למשמעות פנימית יותר בהווייתו, מרים היא המנהיגה המספקת חזון זה.

לא פעם אנו מוצאים עצמנו עסוקים בזוטות החיים. לעיתים, זקוקים אנו לטלטלה שתזכיר לנו את הדברים החשובים באמת ותרומם אותנו מעלה. מרים והבאר שלה מפיחות תקווה ונותנות משמעות לסבל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו