שנה רבת תהפוכות עברה מאז אותו הרגע שבו הוכתה מדינה שלמה בהלם לשמע הידיעה על חטיפתם של שלושה נערים מגוש עציון, ידיעה שהיא התממשות של סיוט, אירוע מטלטל. נדמה כי זוהי נקודת ציון בחיים, שכל אחד יזכור תמיד איפה היה ומה עשה ברגע קבלת הידיעה.
הזמן מורט העצבים שחלף בין החטיפה לבין מציאת הגופות יצר גל של דאגה והזדהות עם משפחות הנערים. ההופעה הסימפטית, המאחדת ומעוררת הכבוד של בני משפחות הנערים, הן בימי חוסר הוודאות והן לאחר היוודע גורלם, סחפה את רובו המכריע של העם לגל של אחדות בקונצנזוס נדיר. ימין, שמאל, חילונים, דתיים - כולם היו שותפים, אחים לצרה, מאוחדים סביב המתח והאבל, באדיבותם של אויבינו, הטורחים מדי פעם לספק לנו תזכורות על אודות הפרופורציות האמיתיות של בעיות הקיום במזרח התיכון.
תרמה לכך גם המפלצתיות של רצח נערים בדם קר, שדווקא משתלב היטב בברבריות שלמדנו להכיר לאחרונה במסגרת זוועות "האביב הערבי". האהדה הציבורית התגברה כשהתברר שהם נורו לאחר שבגבורה בלתי נתפסת, אחד הנערים התקשר לדווח למשטרה על החטיפה, למרות שהיה ברור לו שהדבר עלול להוביל למותו. השיחה הזו גרמה למחבלים להביא בחשבון שהמעשה נחשף ושכוחות הביטחון אחריהם, ומייד בתחילת האירוע שיבש לחלוטין כל ניסיון שלהם להחזיק בהם חיים ולנסות להתמקח. התסריט האלטרנטיבי היה החזקתם בשבי חמאס והחלפת אלפי מחבלים תמורתם, מכה אסטרטגית למדינה, שמחירה הצפוי הוא מאות הרוגים. גבורת הנערים הכשילה את החטיפה.
אירוע גרר אירוע. גל המעצרים והפגיעות בראשי חמאס, שהיו חלק מהחיפושים ומניסיונות מערכת הביטחון לתפוס את המחבלים, התגלגל לירי רקטות ולסיבוב המלחמתי הגדול והמשמעותי ביותר נגד ממלכת הטרור שקמה בעזה. כל מרכזי האוכלוסייה בישראל הותקפו ברקטות, החיים שובשו ואפילו נתב"ג כמעט ששוּתק. ישראל נדהמה לגלות אנשי חמאס חודרים לשטחה, יורים בחיילים ולפעמים אף מצליחים לחמוק חזרה דרך מערכת המנהרות האדירה שהובילו היישר אל יישובי הנגב. ימין, שמאל, חילונים, דתיים, שוב, כולם היו שותפים, אחים לצרה, מאוחדים, באדיבותם של אויבינו. חיילים בודדים שנפלו זכו לעשרות אלפי משתתפים בהלוויותיהם, עם ישראל התגייס ותרם לצה"ל, התגייסו למילואים יותר חיילים מאשר נקראו, והחברה הישראלית התגלתה במלוא גדולתה. ימים כאלו מבהירים לנו שאנחנו חברה טובה בהרבה מהדימוי העצמי שלנו. בסופו של דבר, צוק איתן הוביל להרס משמעותי של המנהרות ההתקפיות ולהרתעה מול חמאס, שמלקק את פצעיו ומותקף כעת מבית, על "מתינותו".
התסריט האלטרנטיבי שהוכן נגדנו בהשקעה אדירה היה חדירה שקטה של מאות מחבלים ללא כל התרעה, אולי באמצע חג, התנפלות על יישובים ובסיסי צה"ל בו בזמן, רצח של מאות, לקיחה בשבי של עשרות, נזק אסטרטגי שקשה לשער את משמעותו. כל התשתית לכך היתה מוכנה. מנהרות שהגיעו ליישובים, אופנועים שהיו מוכנים, שבאמצעותם יכלו מחבלים להגיע במהירות אל מרכזי ערים ולהגביר את המהומה, התגשמותו של סיוט.
כפי שאי אפשר לנתק את פרשת החטיפה מההתגלגלות לצוק איתן ולנטרול המנהרות, כך לא ניתן לנתק את גבורת הנערים, ששיבשה את החטיפה, מהתגשמות תסריט האימים של החדירה. מכאן ששלושה נערים צעירים שגילו תושייה ואומץ לב יוצאי דופן יצרו את "אפקט כנפי הפרפר", תגובת שרשרת שתחילתה במעשה גבורה מקומי בתוך רכב נוסע, וסיומה שהצילה בסופו של דבר את מדינת ישראל מאסון. אומץ הלב הזה אינו נובע מהרפתקנות או מקלות דעת אלא מחינוך מופתי. חינוך שכולו אהבת ישראל, נתינה לכלל ונכונות לשלם ולהקריב את האישי לטובת החברה, "לטובת העם והארץ", כפי שהיו אומרים פעם, לפני שביטויים כאלו יצאו מהאופנה.
גיל־עד, נפתלי ואייל. אתם, והוריכם הנפלאים - עם ישראל מצדיע לכם.
הכותב הוא ראש מועצת שומרוןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו