סתימת פיות, פאשיזם, רדיפת אמנים – הם רק חלק מהתגובות שנשמעו מצד אמנים, ארגונים ערביים וארגוני שמאל בתגובה להחלטתו של שר החינוך להוציא מסל התרבות את ההצגה "הזמן המקביל" המבוססת על חייו של המחבל והרוצח וליד דקא. יו"ר מרצ זהבה גלאון אף אמרה כי מדובר בהחלטה מסוכנת לחברה, שכן חופש הביטוי לשיטתה הוא מקלט לכל המבקש לחסות תחת הגנתו, מבלי כל מחשבה שניה או ביקורת.
גלאון ויתר המזדעקים, שולפים מיד את כרטיס חופש הביטוי, כאילו מעניק הוא יד חופשית לכל אמירה, או לפחות כל אמירה התואמת את האג'נדה אותה הם מבקשים לקדם. שכן ספק אם היו נלחמים הם באותו חירוף נפש על זכותה של הצגה המציגה את ברוך גולדשטיין כגיבור להיכלל בסל התרבות ובכך להיות מונגשת לכלל תלמידי ישראל.
חופש הביטוי, כמו כל זכות, מוגבל הוא כידוע ואינו מוחלט. אולם גם אם ייטען כי ליוצר ההצגה, בשאר מרקוס, ולתיאטרון במסגרתו היא מוצגת, אל-מידאן, הזכות לעלות את ההצגה שהם חוסים תחת כנפיו של חופש הביטוי, גדול המרחק בין כך לבין מתן חסות וסבסוד להצגה על ידי משרד החינוך.
חברי ועדת הרפרטואר של סל תרבות, אשר אישרו את הכללתה של ההצגה בסל, יצאו בהצהרות כי אין להיכנס לשיקולים חוץ תיאטרוניים ושיש להיצמד לאמות מידה אומנותיות בלבד. אבל אמירות מסוג זה בוחרות להתעלם מכך שמתן בית וחסות להצגה על ידי משרד החינוך, משדר מסר מסוים לציבור לגבי לגיטימיות התכנים והמסרים העומדים בבסיסה.
טענתו של ארגון עדאלה כי "זכותם של התלמידים הערביים לצפות בהצגה במסגרת בית הספר", מגוחכת היא. דווקא בחינוך הערבי הצגתה של הצגה מסוג זה היא הבעייתית ביותר, שכן נוכח האווירה הציבורית הקשה הקיימת ממילא בקרב הציבור הערבי, למסריה הסמויים של ההצגה הפוטנציאל הגדול ביותר להשפיע לרעה להזדהות והערצה עם אותו מחבל ומרצח המוצג כנורמטיבי. כאשר משרד החינוך מציגה מחבל ורוצח כאדם נורמטיבי, נוצר מצג כלפי התלמידים והציבור כולו כי הוא עומד ומגבה את הנרטיב אותו מבקשת ההצגה לייצר, גם אם זה אינו המצב. למצג זה יש אף השפעה חזקה ומשמעותית יותר בקרב התלמידים הערבים ישראלים.
הזכות והחובה להוקיע תכנים
למערכת החינוך והעומדים בראשה הזכות והחובה להוקיע מתוכה תכנים אשר אינם עומדים בקנה אחד עם הערכים והעקרונות העומדים בבסיסה של מדינת ישראל. כפי שמערכת החינוך אוסרת אזכור של הנכבה בספרי הלימוד, בעברית ובערבית כאחד, מתוך העיקרון הבסיסי שאין לאפשר מצב בו תכנית לימודים רשמית של מדינת ישראל תציג את עצם הקמת המדינה כשואה או אסון, כך אין עליה לאפשר הצגה המעלה על נס מחבל ורוצח.
במאי ויוצר ההצגה, בשאר מרקוס, טען כי היא אינה דנה ברצח אלא "במלחמה נגד הזמן בתוך הכלא" ובניסיון "לחקור את האדם שבתוך האסיר". אולם, אם היה זה המסר האמיתי העומד מאחורי ההצגה, מדוע בחר מרקוס דווקא בסיפורו של וליד. שכן, הזמן והשנים בכלא חולפים גם על אדם שנשפט ל – 20 שנות מאסר בגין שוד מזויין, אז מדוע לא למקד את ההצגה באדם מסוג זה במקום באדם שעינה ורצח בדם קר. התשובה נחשפת מבין שורות הריאיון שנתן מרקוס לעיתון הארץ, כאשר הוא נמנע מלגנות את הרצח והרוצח. "אני יודע שיש לו עבר ושהוא עשה דברים שיש לי עליהם המון שאלות" הוא אומר באדישות כאילו הרצח היה דבר של מה בכך, תוך שהוא מוסיף שהוא יכול להבין מדוע וליד בחר בדרך הזאת.
חשוב לזכור, למרות התכנים והנרטיב האיום אותם מבקשת ההצגה לקדם, איש לא מנע באופן גורף את הצגתה בארץ. החלטתו של בנט מונעת את הצגתה בפני תלמידי מערכת החינוך תוך סבסוד סל התרבות. זאת מתוך הבנה שבנזק שכבר נגרם מהצגתה בפני 900 תלמידים כבר מאוחר מדיי לטפל, אבל את הנזק שעלול להיגרם ליתר תלמידי מערכת החינוך צריך וחייב למנוע.
הכותב הוא מנכ"ל זהות-איגוד המרכזים לזהות יהודית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו