1 זו היתה מחווה ראויה של הקהל, מאוד לא מכביסטית, לעמוד ולהריע לאחר ההפסד לפנרבחצ'ה. גם הם ראו שככל שהתפתחה הסידרה, התגלו הפערים המשמעותיים באיכויות בין הקבוצות, כמו לעמוד מול תמונה קרוב מדי וככל שמתרחקים ממנה מגלים פרטים נוספים. אך היא גם לוותה בחמיצות, בגלל שני פוזשנים שהסידרה התנקזה אליהם: אחד בשוויון, בסיום הזמן החוקי, ואחד במינוס נקודה, בכדור האחרון בהארכה.
בשניהם קבלת ההחלטות הבלעדית נותרה בידי ג'רמי פארגו. בראשון החליט לקחת ג'אמפ בנפילה, בשני חדר לצבע ונתקל ביאן ווסלי. בשניהם החטיא. זה באמת נחמד שהוא אמיץ לקחת אחריות, מאמנים מנטליים יאשרו שמנהיגות היא מי שלוקח את הזריקה האחרונה ולא מי שקולע אותה, אבל במקרה של פארגו זו היתה תוצאה סימבולית לקונספציית השבי שבה הוא לכד את גיא גודס, בסיועה של ההנהלה וסירובה להביא גארד נוסף - סיטואציה שבה גודס תלוי בו אבסולוטית ובחוסר היכולת שלו למצוא את האיזון הקדוש בין ניהול משחק וייצור עבור אחרים.
סיטואציה שבה לא משנה מה משורטט על לוח בפסק זמן, בסופו של דבר ההתקפה נראית כמו השתלמות בכדרור בואכה קורס ניווט לשום מקום. פארגו עבר מהקיצוניות של הייבוש אצל אטורה מסינה, לאחריות בלעדית לניהול המשחק הצהוב. האמת נמצאת איפשהו באמצע, עם צורך בנהג נוסף, שינווט יחד איתו בדרכים לא סלולות.
2 וישנה סוגיית סופו. כל החלטה לגבי עתידו תראה כרגע הגיונית, והוא סיפק מספיק סיבות לאוהביו ואויביו, אבל צריך לזכור עניין אחד: סופו הוא כמו רהיט להרכבה עצמית שמגיע עם הוראות מאוד ברורות, למי שמצליח לקרוא שחורצאניטיסית. ברגע שטעית במרכיב אחד בהרכבה, זה נראה עקום, והמדפים מתפרקים מעומס המשקל, תרתי משמע. הוא דורש תחזוקה, סבלנות ואורך נשימה. אבל כשהוא מורכב היטב, אין רהיט יעיל ממנו.
3 ולבסוף נשארו האוהדים. תחושת החמיצות נצרבה בגלל הרצון לשחק בתזמון הלאומי של משחק מספר ארבע העמוס בסמליות: 67 שנים של עצמאות, ו־67', השנה ההיא, וקבוצה שחשבה שהיא המדינה, ומשה דיין לוחץ ידיים לאולסי פרי, והחיילים המתים מאתמול והילדים החיים של מחר ויאללה תעלו עכשיו למגרש ותנצחו את ארדואן, בשביל העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה.
ואז הגיע ז'ליקו אוברדוביץ', השאיר אבק על הצהוב־כחול־לבן, ומטאטא לנקותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו