דומה שאנחנו עדים ל"הילוך חוזר" של סרט ישן ששמו: "תחרות בין המעצמות על השפעה במזרח התיכון". הסיכום על מכירת טילי הנ"מ מסוג S-300 על ידי רוסיה לאיראן, שתפס את הכותרות בשבוע שעבר, כהמשך להסכם בין איראן לבין המעצמות, מעורר דאגה לא רק מפני שהוא מערער את הביטחון באזור, כפי שראש הממשלה בנימין נתניהו אמר לנשיא ולדימיר פוטין. הסכם מכירה זה עלול להצביע על הפיכתו מחדש של המזרח התיכון לזירת התנגשות פוליטית כוללת בין ארה"ב לרוסיה.
אמנם ההתנגשות הזאת כבר קיימת במידה מסוימת בגלל התמיכה שמוסקבה מעניקה לנשיא הסורי בשאר אל־אסד במלחמת האזרחים בסוריה, והתמיכה החלקית של ארה"ב למורדים במשטרו, אולם זה עדיין עימות מבוקר, שכן לא התמיכה הרוסית באסד ולא תמיכתה של ארה"ב במתנגדים הן בהיקף ששתי אלו היו מסוגלות להעניק, לו רק רצו. טילי הנ"מ הם סיפור אחר, והוא מהווה אות לעימות גלובלי מתחמם בין המעצמות בתחומים שונים ובזירות שונות, למשל, בנושא אוקראינה. מוסקבה כאילו אומרת לוושינגטון: "אתם מתערבים בחצר האחורית שלנו, מזרח אירופה? אנחנו נתערב בחצר האחורית שלכם - המזרח התיכון".
לישראל אין עניין להפוך מחדש למוקד בעימות הנ"ל. אצל הסובייטים התמיכה בעולם הערבי, כולל הפלשתינים, נבעה לא רק משיקולים גיאופוליטיים אלא גם מהשנאה העמוקה לציונות, שסטלין ראה בה את אויבתו המסוכנת של הקומוניזם. הסובייטים סיפקו אז למצרים ולסוריה נשק והדרכה במימדים עצומים, אך גם הכשירו טרוריסטים פלשתינים. אספקת נשק רוסי למדינות ערביות שימשה כמעט תמיד הקדמה, ויותר מאוחר העצמה, לפיתוח יחסים מדיניים. זה, לשמחתנו, אינו מצב העניינים בין רוסיה הפוסט־סובייטית למדינת ישראל היום. אדרבה, קיימת מערכת יחסים חיובית בהחלט כמעט בכל התחומים - המדיני, הכלכלי, הטכנולוגי, התיירותי ועוד - וגם העלייה הגדולה מרוסיה שיחקה בכך תפקיד חיובי.
אך למצבים מסוימים בתחום המדיני יש לפעמים תכונה להתגלגל למציאות בלתי צפויה מראש, ועימות בין רוסיה לאמריקה באזור רווי תהפוכות ואינטרסים צולבים עלול ליצור דינמיקה בלתי רצויה מבחינתנו. ממשל אובאמה רוצה כנראה למזער את נוכחותה של אמריקה במזרח התיכון, אך אין פירושו של דבר שהיא יכלה לנטוש כליל את האינטרסים שלה. מכל מקום, מדיניותה הבלתי עקבית בהקשר זה מעלה שאלות רבות, והתוצאה: בלבול וחוסר אמון כלפיה מצד בעלות בריתה הוותיקות וניצול הזדמנויות של גורמים, בראש ובראשונה איראן, אשר כפי שהנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ הדגישו במאמרם החשוב בשבוע שעבר, אין כל נגישות של ממש בין האינטרסים שלה לאינטרסים האמיתיים של אמריקה.
איראן מנצלת את העימות המתהווה כדי לזכות ביתרונות משני הצדדים: מצד אחד עיסקת הטילים עם רוסיה, שנעשית חרף הסנקציות שטרם הוסרו, שמה ללעג את ההצהרות האמריקניות לגבי ההישגים, כביכול, של ההסכם ההולך ונרקם בעניין הגרעין; מצד אחר, יחסים הולכים ומתחממים, כולל הבטחה להסרת הסנקציות עם אמריקה. מתברר שאף שההיסטוריה אינה בהכרח חוזרת על עצמה, יש תופעות שכן חוזרות על עצמן, ועימותים בין רוסיה למערב במזרח התיכון הם אחת מהן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו