מה נעשה אחרי לכתם של הניצולים?

לא השתתפתי במצעד החיים בפולין בתיכון. כשחבריי לכיתה צפו  בשלט "העבודה משחררת"  אני העדפתי לחסוך את דמי הכיס לחופשה ביוון. תמיד העדפתי טקילה ובטן גב על פני  יגון וצעדות.  מאז, כל שנה אני מבטיחה לעצמי שבשנה הבאה אני סוף סוף  אסע. ככה כבר עשרים שנה.

את הזיכרון הכי חזק שלי מיום השואה אני זוקפת לזכות סבא של זיו, בן שכבה מהתיכון, שהגיע בכיתה ט' לשתף אותנו במה שהוא עבר. מה שהכי נגע לי בסבא של זיו,  היה חוש ההומור שלו. זה רק גרם לסיפור שלו להיות יותר עצוב. סבא של זיו כבר לא בין החיים, כמו ניצולי שואה רבים.

בחישוב מהיר מגלים שגם אם היית ילד בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, אתה כבר נושק היום לעשור השמיני לחייך, עובדה שלצערנו אומרת שעדויות חיות ממקור ראשון הולכות ומתמעטות. בעוד עשור, תופעה של ניצולי שואה המתארחים בבתי ספר או בתוכניות טלוויזיה תלך ותכחד. 

לא יהיה מי שיחשוף זרוע מקועקעת

העדויות האלה בגוף ראשון הן כל מה שהיה לי כדי לנסות להבין אפילו במקצת מה קרה שם. כשהילדים שלי יהיו בבית ספר (הם עדיין לא נולדו, אבל אני חושבת רחוק) כנראה שכבר לא יהיה מי שיחשוף בפניהם זרוע מקועקעת ויגרום לתלמידים לצאת בסערה בוכים מהכיתה. הם יסתפקו במורה שתקריא מהספר ובטקס קצר שיערכו בבית הספר (ולנצח כולם יתבלבלו מתי הצפירה). אחרי הצבא הם כנראה ייסעו לטיול בברלין ואולי אפילו ישארו לגור שם.

מהשואה יישארו סרטים כמו "הבריחה מסוביבור", "החיים יפים" ו- "רשימת שינדלר",  מוזיאון יד ושם ומצעד החיים. הפחד שלנו צריך להיות שהשואה תהפוך להיות עבור הדור  הבא  אירוע היסטורי שנלמד בבתי ספר. כל יהודי יודע שלשכוח מה היה זה להשאיר פתח לשואה נוספת.

פרויקט "זכרון בסלון" נותן מענה אלטרנטיבי בדיוק לבעיה הזאת. בכל ערב יום השואה בחמש השנים האחרונות, אנשים מארחים בבתיהם ניצולי שואה שנותנים עדות ממקור ראשון. לאחר מכן מתקיים שיח ליווי סיפורים, קטעי נגינה ועוד. גם כשלצערנו ניוותר בלי עדויות חיות חייבים להמשיך פרויקטים כמו "זכרון בסלון",  שהם יותר מרק  אנדרטה דוממת מברונזה.

מפגש כזה מאפשר למשתתפים לחוות זכרון פעיל של מה שקרה. פרוייקטים כאלה חייבים להתרבות, עבור העם היהודי. עוד על הפרוייקט:  http://www.zikaronbasalon.com