המשא ומתן עם איראן מתנהל בצורה פריכה כשברקע בולטת העובדה כי האמריקנים נוחלים כישלון אחר כישלון, מבגדד עד צנעא, מטריפולי ועד דמשק. שלשום היתה לברק אובאמה פליטת פה שלפיה בעוד 13 שנים תוכל איראן לייצר פצצה גרעינית. מאזיניו נדהמו, והוא ניסה לחזור בו חלקית.
במאמר שפירסם בשבועון "טיים" כתב אהוד ברק כי שש מדינות שלחו את ידן לעבר הפצצה האטומית. עיראק וסוריה נבלמו על ידי ישראל, לוב ודרום אפריקה הלבנה נענו ללחצים וויתרו על המיזם, צפון קוריאה ופקיסטן ציפצפו על העולם. איראן היא מן הזן הזה.
בהיעדר אופציה צבאית חיפש המערב היגע הסדר דיפלומטי. כך נולד "מסמך לוזאן", שיש הסתברות גבוהה כי יתגלה כאחיזת עיניים, ואולי לא. הנבואה ניתנה לטיפשים.
להערכתי מבטיח אובאמה ציפור על העץ, לא ביד. אין הוא יכול לשריין ברצינות 13 שנים נטולות איום גרעיני מאיראן. אך הביקורת נמתחת עליו מכיוון אחר, ש־13 שנים אינן עונות על העניין. זה מצריך דיון ביישוב הדעת.
המזרח התיכון של ימינו מצוי ברעש אדמה מתמיד. יש פרצי אש ממושכים בתחומו. גם אילו נאמר כי "נייר לוזאן" הוא הסדר ביניים בלבד, מין הודנה, ראוי היה לשקול אותו בכובד ראש. שכן בתזזית הבלתי פוסקת במרחב איש אינו יודע מי יהיה היכן בעוד 13 שנים.
בנפול הקומוניזם כתב הפרופסור פרנסיס פוקויאמה את מאמרו הוורוד והמתקתק "End of History" ולא העלה על הדעת שיצוצו כוחות כמו אל־קאעידה ודאעש וצפון קוריאה עם פצצות האטום משלה. הכל השתנה לבלי הכר. היכן תהיה אמריקה ב־2028? והמזרח התיכון? ולמען האמת, גם משטר האייתוללות המצוי בחיכוך מתמיד עם בני עמו?
פעם שאלתי את מנחם בגין אם הוא משוכנע שהסכם השלום עם מצרים יתקיים לנצח נצחים. הוא העיר בתמיהה כי אילו היה כדבר הזה לא היה צורך לחתום על כ־3,000 הסכמי שלום בתולדות האנושות. הסכמו עם מצרים - הטוב שבכולם - מתקיים כבר 37 שנים ונראה יציב. אבל הסכמים כאלה צריך להזין ולהשקות, והם משנים צורה אם עלו יפה, ונדרסים תחת גלגלי ההיסטוריה אם הופרו. 13 שנים הן כר נרחב להרגיע את איראן ולעצור את כדור האש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו