במערכות הבחירות הראשונות התמקד המתח בשאלה עם מי תקים מפא"י את הממשלה הבאה. לפעמים הועדפו הדתיים, לפעמים הועדפו "הציונים הכלליים", אבל ברור היה, מראש, כי למפלגת השלטון אין מתחרים. זה השתנה ב־1977, ומאז ועד 1999 הפכו הבחירות לעימות בין שתי המפלגות הראשיות - הליכוד והמערך (לימים מפלגת העבודה אחרי פרישת מפ"ם). ברוב המקרים היו אלה תוצאות צמודות, העימותים בין ראשי המפלגות היו גולת הכותרת של כל מערכות הבחירות, וקולות נדו מן הימין לשמאל וגם להפך.
מ־2003 ואילך לא שימשה מפלגת העבודה אלטרנטיבה אלקטורלית, והשאלה היתה אם הימין (שלוש פעמים הליכוד ופעם אחת קדימה) ירכיב ממשלת אחדות לאומית או אם ישלוט בעזרת מפלגות לוויין ימניות ודתיות. הבחירות, שיתקיימו בשבוע הבא, יהיו על הגוש החוסם: האם הליכוד או המחנה הציוני יצליחו למנוע זו מזו להרכיב ממשלה? מי שירכיב את הגוש החוסם יקבל מן הנשיא את המנדט לנסות להקים את הממשלה הבאה, אבל שום גוש חוסם לא יהיה, כפי שהוא, הקואליציה הבאה.
מערכת הבחירות נפתחה בכך שרוב השחקנים בזירה ניסו להבטיח לעצמם דרגות חופש רבות, ונזהרו מלהתחייב, למרות שבראיונות בתקשורת לחצו על ראשי המפלגות להודיע מראש באיזו ממשלה ישתתפו ובאיזו ממשלה לא ישתתפו, ומיהו המועמד העדיף בעיניהם להנהגת המדינה. לקח מעט זמן, אבל הלחץ עזר, בייחוד כאשר הבינו לאן נוטה הציבור שלהם, וכאשר גדל חששם כי אם לא יספקו מראש את התשובות לשאלות הללו, יעדיפו תומכיהם להצביע עבור המפלגות הגדולות.
כך אביגדור ליברמן, שפתח את המערכה כמי שאינו חייב דבר לאיש. הוא נבהל מזליגת המנדטים בסקרים והתחייב לתמוך בנתניהו, שאותו לא היסס לתקוף. אותו הדבר לגבי מפלגת הבית היהודי, שהקדימה והתחייבה לכך. אריה דרעי ניסה ליצור רושם עצמאי, הבין כי תומכיו נמצאים בימין הקיצוני, ובהתמודדות מול אלי ישי עשה את המעשה ההגיוני מבחינתו - הביע תמיכה בנתניהו. ישי, העומד בראש המפלגה הימנית ביותר, התחייב לתמוך בנתניהו, ואילו יהדות התורה לא התחייבה פומבית, אך יקשה עליה מאוד לא לתת את תמיכתה לנתניהו.
מרצ לא היססה לתמוך מראש במועמדותו של יצחק הרצוג לראשות הממשלה, והיא עשתה זאת משום שאין לה אופציה אחרת, ומשום שתומכיה רוצים להיות בטוחים שלא תימנע מלתמוך במועמד העומד בראש המחנה. הרשימה הערבית המאוחדת, שמנהיגיה הצהירו כי היא אינה מועמדת להשתתף בשום ממשלה שהיא, נזהרת מלהצהיר מראש על הרצוג, בעיקר משום שמצביעיה לא אוהבים את שמה החדש של המפלגה שהוא עומד בראשה (ראינו מה קרה בפרשת הסכמי העודפים, כשסירבה לשיתוף פעולה עם המחנה הציוני - ואף עם מרצ). בכל מקרה, לכל ברור שאין שום סיכוי שרשימה זו תמליץ לנשיא על נתניהו.
יאיר לפיד, שהכריז כי יעשה כל מאמץ למנוע מנתניהו לשוב בפעם הרביעית לכיסא ראש הממשלה, והוסיף לכך כי אינו רואה את עצמו כמועמד לתפקיד בשלב זה, ימצא עצמו תומך בהרצוג, גם אם לא הכריז על כך. ואילו משה כחלון הגיע למסקנה, כך נראה, כי מטרתו העיקרית, להגיע למשרד האוצר, עוברת דרך אי התחייבות מראש למי מהצדדים. כך הוא משחק על בטוח לקראת הרכבת הקואליציה.
לאומי מול לאומני
המאבק האמיתי של המחנה הציוני והליכוד הוא להגיע לגוש החוסם הטבעי שלהן, כלומר - בלי כחלון. לכל אחד מן הגושים מעניקים הסקרים 53-57 מנדטים, ולכן נראית מטרה זו מעשית. הגושים החוסמים מבטאים מכנה משותף אידיאולוגי מהותי יותר מזה שיהיה לכל קואליציה עתידית, ולכן הם הברירה האמיתית העומדת בפני הבוחרים בשבוע הבא.
המחנה הציוני, בעיקר בעקבות החיבור בין הרצוג ולבני, שמה במרכז את הנושא המדיני, ובתחום זה - את סיום הכיבוש והמאמץ להביא לשלום ישראלי־פלשתיני, על רקע היוזמה הערבית מ־2002. תפיסת העולם היא שהשלום עם שכנינו
ישנה את ישראל. הוא ישחרר אותה מן החרמות הכלכליים ויביא לשיתוף פעולה עם מדינות הזקוקות לה. איתו יוקם מערך משותף של תיירות, שימוש באנרגיה ובמים. והכי חשוב - הוא יפתח בפנינו את העולם הערבי כולו. השלום יהפוך בכך את ישראל למה שהיא צריכה להיות: מדינה יהודית דמוקרטית, חברה מכובדת במועדון העולם החופשי, ללא הגבנון של שליטה בעם אחר. השותפות לתפיסה זו הן יש עתיד ומרצ.
הליכוד נושא גם הוא את הדגל המדיני, הרבה יותר מאשר את הדגל החברתי, בין השאר משום שהנושא המדיני בימין יכול להציג גם את אי ההתקדמות המדינית כהישג, ואילו המצב החברתי הבעייתי אינו יכול להיות מוצג ככזה. המאבק נגד השגת נשק גרעיני על ידי איראן הוא מרכזי. כך גם התנאים הנוקשים להגעה להסכם עם הפלשתינים.
כאמור, הבחירה היא בין שניים: הגורם הלאומי, שמעוניין לראות את ישראל חלק מן העולם הדמוקרטי, ולהבטיח שישראל תישאר מדינה דמוקרטית, בעלת רוב יהודי, עם זכויות מלאות למיעוטים. מולו עומד הגורם הלאומני, החושש מאוד משלום באזורנו, וגם אם הוא מבין את סכנת אובדן הרוב היהודי, הוא מעדיף לדחות את הקץ ככל האפשר. הוא ידבר על תיקונים בסטטוס קוו, בלי לעשות צעדים דרמטיים.
פעם קראו לזה שמאל וימין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו