פרשת "מסמך הוויתורים", כביכול, שפרצה בסערה אל מוקד השיח הציבורי בסוף השבוע, עוררה בעקבותיה גם את שאלת אופיו ומהותו של התהליך הדיפלומטי כולו. כאשר ניגשים לבחינה יסודית של אמנות הדיפלומטיה, יש לזכור שחלק מרכזי - ולעיתים אף מכריע - ממנה מעוגן בפעולות, רמיזות, מחוות ומהלכים הרחוקים שנות אור מהצעות רשמיות או מעמדות מוצהרות ומחייבות. במקרים רבים, מדובר בניסיונות גישוש ובשיגור בלוני ניסוי, שמטרתם העיקרית היא לבחון את מרחב הוויתורים של הצד השני ותו לא. במקרים אחרים, מדובר בלא יותר מאשר ניסוי כלים פסיכולוגי המיועד - יותר מכל - לשבור את הקרח ולהצמיח דיאלוג שקט בין יריבים.
אלא שחרף הכוונות הטובות והשאיפה להביא לפריצת הדרך המיוחלת, שלב מקדמי זה של המו"מ מועד לפורענות ורווי בפוטנציאל לעיוותי תפיסה ולאי־הבנות, בייחוד כאשר מעורב בו צד שלישי, שאינו בהכרח ניטרלי ונטול פניות. בעקבות כך, עלולים אפיקי המיקוח עד מהרה להיסתם, או להביא לקצרים בתקשורת. דוגמה מאלפת לדינמיקה של תהליך מסוג זה, שעד מהרה הפך למעין "גלגולו של ניגון" שהסתיים באקורדים צורמים, מהווה היוזמה הישראלית במרחב הסורי, שהושקה על ידי רה"מ יצחק רבין ב־2 באוגוסט 1993. פרשה זו מדגימה גם את הכשלים הטבועים בניירות עמדה מקדמיים, האפופים בעמימות ובאי־בהירות מכוונת. הגם שברורה שאיפתם של מנסחי המסמכים המעורפלים לעקוף מהמורות וסוגיות ליבה העמוסות במחלוקת ובמתח, וכך להעניק למו"מ תנופה ראשונית (בטרם ייאלצו להתעמת עם שאלות היסוד), במקרה הסורי הולידה עמימות זו אי־הבנות מהותיות בין ירושלים, וושינגטון ודמשק, שבסופו של דבר תרמו תרומה מכרעת לכישלונה של היוזמה כולה.
מדובר בהתחייבותו המותנית של רבין, שאותה העביר למזכיר המדינה וורן כריסטופר, שלפיה תהיה ישראל מוכנה לסגת נסיגה כוללת מרמת הגולן לתוואי שלא פורט, וזאת כחלק בלתי נפרד מעיסקת חבילה מקיפה. בהתאם למסמך זה, שכונה "הפיקדון", אמורה היתה החבילה לכלול נורמליזציה מלאה בין ישראל לבין סוריה, והסדרי ביטחון מקיפים. ואולם עד מהרה התברר שלהיטותו של המתווך לקדם הסדר הביאה אותו לפרש את דבריו של הנשיא הסורי חאפז אל־אסד על נכונותו, לכאורה, לכונן "יחסים רגילים" עם ישראל, כאילו מדובר בנורמליזציה של ממש (שתכלול יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים ופתיחת הגבולות). גם שאלת מיקומו המדויק של קו הגבול - שטושטשה במסמך "הפיקדון" - הפכה לסלע מחלוקת חריף, שבסופו של דבר סתם את הגולל על היוזמה כולה. זאת, כאשר התברר שסוריה אינה מסתפקת בנסיגת ישראל לקווי 4 ביוני 1967, אלא תובעת לקבל לידיה גם חלק מחוף הכנרת.
ואכן, שלוש שנים לאחר שחבילת הפיקדון הועברה לכריסטופר, היא התאיידה. ב־18 בספטמבר 1996 נסגר המעגל, כאשר מזכיר המדינה הבהיר לראש הממשלה הנכנס, בנימין נתניהו, שאין להסכמה מותנית זו תוקף מחייב. לפיכך אין לראות בה יותר מאשר ביטוי ל"עמדה היפותטית", שהופקדה בידי ארה"ב בתמורה להסכמה סורית לעיסקת חבילה, שמעולם לא ניתנה. איתה נגוזו גם הציפיות הבלתי מבוססות והתקוות המוגזמות לשלום במרחב הישראלי־סורי.
אותם דברים אמורים גם לגבי גורלה של "יוזמת לאודר" במרחב הישראלי־סורי, שהושקה בקיץ 1998 על ידי שגריר ארה"ב באוסטריה בעבר ואיש העסקים רונלד לאודר. כמו בפרשת "הפיקדון", גם המסמך הבלתי מחייב שגיבש לאודר בעקבות פגישותיו עם אסד והצמרת הסורית (שכותרתו היתה "הסכם שלום בין ישראל לבין סוריה") קרס עד מהרה ושקע לשולי הבמה, לאחר שסוריה התכחשה לסיכומים שהיו כלולים בו. בסיכומו של דבר - על רקע דיונים מקדמיים ובלתי מחייבים אלה, שאין לראות בהם יותר מאשר "ניסויי כלים", יש להתייחס גם לדרמה האחרונה, שבפועל לא היתה יותר מאשר מלודרמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו