אתמול ציינו בארץ ובעולם את יום האישה הבינלאומי. בשיטוטי ברשת, שנצבעה "פמיניזם", נראה שחלק מחברותיי הפעילות באינטרנט בחרו להתמקד בעוולות ובקשיים של נשים בישראל, שבאים לידי ביטוי בין השאר בעולם העבודה, בפגיעות מיניות או בחסמים בתחומי הביטחון. לצידן, יש שבחרו לחגוג את העוצמה הנשית, התמיכה הציבורית, המודעות והביקורת החברתית, אשר מייצרת שינויים רבים ומבורכים בחיי היום יום. אך כנראה שהשמחה הייתה מוקדמת.
הכל התחיל לפני כשבוע. ביום שני שעבר, שבועון "לאישה" פרסם בעמוד הפייסבוק שלו את ההזמנה הבאה: "אם יכולתן להחליף מילה עם ציפי לבני – מה הייתן שואלות אותה?". כמובן ששמחתי על ההזדמנות לכתוב לפוליטיקאית לה אצביע בבחירות הקרובות - וקיוויתי לקרוא תשובות מנומקות וכנות בנושאים מעניינים כגון שאלת המדינה הפלסטינית, חבירתה למפלגת העבודה ועמדתה ביחס לקידום שקיפות שלטונית. הצלחתי להשחיל כמה שאלות בבליל הקללות הרגילות, תוך שאני מנסה להתעלם מהן. אפילו שאלתי אותה על ההתמודדות עם האלימות ברשת. בעודי כותבת, חשבתי לעצמי שאין צורך להתרגש מהנאצות והעלבונות, שכן אני רגילה אליהן - כמבקרת קבועה בדף הפייסבוק שלה. אך אתמול, ביום האישה הבינלאומי, הצביעות חגגה - והרגשתי שפשוט נמאס לי. "לאישה" פרסמו את כתבת השער עם לבני. לא עברה שעה ושצף התגובות המרושעות שטף כל חלקה טובה בכתבה. אני מתביישת להעלות על הכתב את הקללות שנכתבו שם. את הביקורת האישית והלא מקצועית, הלא רלוונטית, את חיצי הרעל האכזריים, את הרשעות.
אותם הטוקבקיסטים שמקיאים מילים בקצב מסחרר - מסכנים את קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. הם לא מאפשרים שיח פוליטי רציני על נושאים אקוטיים, ויש לנו מספיק כאלה. הם מונעים מהפוליטיקאים להגיב בכנות ובפתיחות. הם תוקפים כל מי שמעז לערער על קביעותיהם המופרכות ומשתמשים בשפה אלימה ונמוכה ולבני היא רק דוגמא. הסיפור גדול הרבה יותר והופך לבלתי נסבל. נמאס לי שמקללים ומבזים את נבחרות ונבחרי הציבור שלנו - לא משנה מאיזו מפלגה הם. יש הבדל גדול בין השמעת ביקורת עניינית הרלוונטית לדעות, לתוכן ולשאיפות הפוליטיות של נבחרי ונבחרות הציבור- לבין ביקורת אישית, מרושעת ושקרית, המנותקת לחלוטין מהעשייה המדינית.
למי שחושב שהביטויים הללו לגיטימיים והם בסך הכל חלק מ"המשחק", אז אני אומרת בצורה ברורה - לא, לא מדובר ב"חופש הביטוי". מדובר באלימות. זוהי בריונות רשת בזויה, שעל כולנו להיאבק בה ולא לאפשר אותה. דעות פוליטיות שונות אינן תירוץ לאלימות כלפי נבחרי ציבור בכלל ונבחרות ציבור בפרט. הטרור האינטרנטי כנגד פוליטיקאים מופנה כלפי לבני בצורה חזקה, אך גם נשים נוספות, שנראות ככל הנראה כמטרה קלה, "זוכות" לטעום מנחת זרועם של המגיבים והמגיבות, שלעולם לא יישאו בעונש על אלימותם. בעצם, הייתה אחת שלא וויתרה, מירי רגב, אך התקשורת, בצעד שנראה כמושפע מאינטרסים פוליטיים, נתנה במה למגיב האלים שכינה את רגב "זונה עם פה ג'ורה". האיש הוזמן לתכניות בוקר. ממש גיבור תרבות.
מה שאני טוענת הוא כי במאבק כנגד האלימות ברשת- אין מקום לימין ושמאל. הבחירות מתקרבות ונדמה שאנו על סף "פיצוץ מוסרי", וחובה עלינו לעצור אותו. לנו הכוח לשנות את המצב. חברות - זה הזמן שלכן להתנגד. זה הזמן שלנו להקיא מתוכנו - את הנשים והגברים האלימים ברשת. לא לתמוך בהם. לחשוב פעמיים אם אנו באמת עומדות מאחורי ה"לייק" או השיתוף. יחד עם חוסר התמיכה באלימות, חשוב גם להביע התנגדות בצורה גלויה- ולבקש שיסירו תגובות אלימות או שיחסמו דפים אלימים. אסור לנו לעבור על זה בשתיקה! אחרת, איך נוכל לפתח תרבות פוליטית איכותית? תרבות של דיון מעמיק? של הקשבה? כיצד יצטרפו גברים ונשים טובים לפוליטיקה?
אני מקווה שכבודן ומעמדן של נשים בחברה הישראלית , הן "האמיתית" והן הווירטואלית, יהיה גבוה יותר. אני מקווה שנצליח לקדם את החירות שלנו גם ברשת- בהבעת דעות בצורה חופשית וללא מורא, בשיח שאינו פוגעני, סקסיסטי, פטרוני או אלים, ואז אולי - יום האישה הבינלאומי יהיה באמת שמח.
ניצן סניור שניאור היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית ומגדר באוניברסיטה העברית, בוגרת תכנית המצטיינים והמצטיינות של המכללה למדינאות ונציגת ארגוןWIIS בירושלים לקידום נשים בתחומי ביטחון, דיפלומטיה ויישוב סכסוכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו