רק פשט את המדים, הנעליים הצבאיות עודן חמות, שיכשך הרמטכ"ל היוצא בני גנץ את רגליו היחפות בביצה הפוליטית. בראיון לאילנה דיין ב"עובדה" סימן האזרח הטרי את מיקומו בשמאל: ביקורת על הקיפאון בתהליך המדיני, עדות על התנגדותו לתקיפה באיראן, הרהורים על קריירה פוליטית. אפשר לדמיין מה היה קורה לאיש צבא בכיר - שמתראיין חלקית במדים וחלקית בחולצת כפתורים כחולה - ומביע עמדות פוליטיות מימין.
הרמטכ"ל משה יעלון טען כי הודח מצה"ל על ידי אריאל שרון על רקע התנגדותו להתנתקות. האלוף יפתח רון־טל הוצא לפרישה מוקדמת בשל הקול שהשמיע נגד אותו מבצע עקירה. בימים שבהם כל ביטחוניסט משמאל - ממאיר דגן, דרך עמירם לוין וקבוצתו, ועד גנץ - מקבל במה תקשורתית מפנקת לחזון חלוקת הארץ, שווה לשמוע מה יש לאלוף (מיל') רון־טל להגיד.
ב"כנס ירושלים" בשבוע שעבר סיפר בפעם הראשונה רון־טל, היום יו"ר דירקטוריון חברת חשמל ואז מפקד זרוע היבשה בצה"ל, על הימים שקדמו לעקירת היישובים הישראליים. הדברים החריפים לא זכו לכותרות. "עד היום עוד לא נרפאנו ממה שקרה לנו ב־2005, מכך שהוטל על צה"ל, כצבא העם, לפנות אזרחים ישראלים מבתיהם", אמר. "וההתלהבות של צה"ל לביצוע המשימה היתה אם כל חטאת".
"הייתי היחיד במטכ"ל שהתנגד, השאר התקרנפו, אבל אני לא מעלה על דעתי צבא במדינה דמוקרטית שמפיל ממשלה. זו היתה מציאות בלתי אפשרית. אסור היה להכניס את הצבא למציאות הזאת. המשימה הצבאית, לב העיסוק הצבאי, היא הכרעה. ובאותן שנים לימדו את מיטב הלוחמים שלנו בדיוק את ההפך: המשימה של החייל היא לא להכריע את האויב אלא להוציא את בן גילו מהבית. לא היתה הפתעה כששנה אחר כך אותו צבא לא הצליח להגיע להכרעה במלחמת לבנון השנייה. אין לי ספק שההתנתקות עומדת ביסוד הכישלון במלחמה".
ואז רון־טל הוציא מכיסו נייר מקופל, מכתב שנשלח אליו ואל הרמטכ"ל דן חלוץ מאחד הלוחמים ימים ספורים לפני ההתנתקות. "אני כותב בכאב עמוק ותחושה של משבר אמון עם יסוד הצדק והמוסר שעומד מאחורי פקודות הצבא", כתב החייל ורון־טל הקריא. "תמונת היום של אלפי יהודים מגורשים מכתימה בכתם מוסרי את מדי הצבא". אותו לוחם, סגן עמיחי מרחביה, כתב מילים קשות אבל לא סירב פקודה. תגובת הרמטכ"ל היתה להדיח אותו. רק לאחר מאבק הוחזר לפלוגה שבה שירת. שנה אחר כך, במלחמת לבנון השנייה, נפל עמיחי מרחביה בקרב בבינת ג'בל.
¬ ¬ ¬
אז "תיאטרון האוהל" בשדרות רוטשילד מחדש את פעילותו לשבועות הקרובים. מעניין שמבקשי "דיור במרכזי הערים" (טוב שלא ציינו את הרחוב המבוקש) יצאו למחאה בדיוק עם המראת מטוסו של נתניהו לוושינגטון. להסטת תשומת לב מהסוג הזה קוראים ספין, וזה כל כך שקוף שרואים לכם את הרק־לא־ביבי מרחוק. לדעתי, רוב הבעיות הכלכליות שלנו כאזרחים נובעות מתרבות צריכה בזבזנית ומהיעדר חשיבה ותכנון. החלק הקטן קשור להתנהלות ממשלתית, אבל לא בכיוון שמוחי רוטשילד מבקשים, אלא להפך: דרושים לנו יותר כלכלה חופשית, הסרת חסמים, עידוד יזמים ושבירת מונופולים על פני כלכלה קומוניסטית ריכוזית, פנטזיה של קיבוץ לא קיים, או חלוקת הון בנוסח שממית כל יוזמה ומוטיבציה.
אחד הנציגים הרהוטים של מחאת 2011 הוא יאיר לפיד, שמאז הפך להיות שומר האוצר, וגילה כמה קשה לתמרן מול התביעות בלי להעלות מסים. היה ראוי שיאיר לפיד יתחבא עכשיו אבל מחאת v15 בשדרה מפתה: מתן חודורוב בשידור חי.
השבוע הושק מצע יש עתיד. ישבתי לקרוא. שלא במפתיע, מתברר שגברת מרכז היא אדון שמאל: המצע דורש הקמת מדינה פלשתינית על חורבות בית־אל ושילה במסגרת "הסדר אזורי". מי שיבטיחו את ביטחוננו לפי המצע יהיו אומות העולם שיעניקו "ערבויות לקיום ההסכם" (אילו ערבויות בינלאומיות, אלו של הנסיגה מרצועת הביטחון בצפון? הפקרת ציר פילדלפי? או ההסכם בין איראן למעצמות?). אל המדינה הפלשתינית החדשה יזרמו ללא מגבלה מיליונים מסוריה, מלבנון, ממצרים ומירדן. לשון המצע: "שאלת הפליטים תיושב בתחומי המדינה הפלשתינית העתידית ובשום אופן לא בישראל". נקבל ישראל עם גבולות נקניק צרים, שעל גדרותיה צרים מיליוני פליטים מכל העולם הערבי, ארגוני טרור עולמיים, ופיקוח של אנשי או"ם חביבים. יש עתיד? זהירות עתיד לפניך.
במסגרת מאמציו להתחבב על הישראלי, מרבה לפיד להשתמש ביצהר כדוגמה להתיישבות מיותרת, לא כלכלית, שנואה, שתוקעת את יונת השלום במחלף ירקון. בראיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" למשל, השתמש לפיד במילה יצהר לא פחות משבע פעמים. בכל פעם שהוא מדבר על יו"ש, הוא מזכיר דווקא את יצהר. למה יצהר, ולא למשל עפרה, בירת העיתונאים הדתיים, או טלמון, מקום מגוריהם של הורי הנער החטוף גיל־עד שער? הרי לפי כל תוכניות הגושים, מקלינטון דרך וייסגלס ועד אולמרט - גם עפרה וטלמון מחוץ לגושים. "התנחלויות מבודדות", בדיוק כמו יצהר.
"יש הבדל מהותי בין מעלה אפרים ליצהר", אמר לפיד בראיון. "יצהר לקחה את מעלה אפרים כבת ערובה". אלא שאין שום הבדל בין מעלה אפרים ליצהר. שתיהן מבודדות במידה שווה. שתיהן מרוחקות מתל אביב 60 דקות נסיעה. רק שבמעלה אפרים יש אוכלוסייה חילונית, וביצהר יש אנשים שקל להשניא. קל להתלבש עליהם. הם שונים, מזוקנים, לבושים בטעם מיושן, בעלי פאות. אפילו בתוך הציונות הדתית יש מי שסולד מהם.
נכון, דעותיהם של חלק קטן מהתושבים ביצהר הן חרפה. אבל כך גם דעותיהם של חלק קטן מתושבי נתניה או אום אל־פחם, ואיש לא מדמיין למחוק את היישוב מהמפה בשל כך. ביצהר יושבות 200 משפחות שנאבקות ליישב את ההר תחת איום ביטחוני, והן הפכו לדמון הישראלי הנורא ביותר. אני רוצה להגיד עליהן מילה. אין שם אפילו מובטל אחד. כולם עובדים ומשלמים מסים, כולל יזמות פרטית ועסקים קטנים (חברה לייעוץ משכנתאות, חנות ספרים, סטודיו לגרפיקה, טחנת קמח, חנות כלי עבודה, יצרני דבש וחברה לייצוא מוצרים אורגניים). 80 אחוז ממתגייסי יצהר משרתים ביחידות קרביות.
שתי תרומות כליה אלטרואיסטיות יצאו מיצהר בחודש האחרון - שני תושבים תרמו כליה שתושתל באדם שהם לא מכירים כלל. צא מהארון הפוליטי, לפיד, ספר לציבור על תוכניותיך לפינוי מאסיבי ותעזוב בשקט את תושבי יצהר, גם אם הם מתלבשים שלא לטעמך (ולא לטעמי). זה לא כוחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו