התבטאויותיהם החריפות של אישים בולטים לא מעטים מקרב הקהילה היהודית האמריקנית ומקרב נציגיה בקונגרס, שיצאו חוצץ כנגד נאומו המתוכנן של רה"מ נתניהו בגבעת הקפיטול, העלו מתהום הנשייה דווקא את שתיקתה הרועמת והמבישה של קהילה זו אל מול שואת יהודי אירופה. נכון שמדובר בנסיבות שונות ובזמנים שונים, אולם אין להתעלם מחוט הדמיון המחבר ומגשר - ולו גם באורח חלקי - בין התנהלותו הפסיבית והכנועה של הממסד היהודי ומנהיגיו באותם ימי אופל, לבין פרץ האקטיביזם הלוחמני כלפי ממשלת ישראל, שמקורו בחלק הארי של פרנסי קהילה זו בימים אלה.
חרף העובדה שיהדות ארה"ב עברה כברת דרך ארוכה ומרשימה במסלול ההשתלבות החברתית והפוליטית מאז תקופת השואה, ומאז הימים שבהם ועדת הסנאט לחקר פעולות אנטי־אמריקניות בראשות הסנאטור ג'וזף מקארתי הילכה עליה אימים (שכן חלק נכבד מיעדיה ומקורבנותיה היה יהודים), לא נמוגו כליל החרדות והפחדים המודחקים בדבר מעמדה ומקומה בהוויה האמריקנית. זאת, כאשר ברקע הדברים מרחף עדיין כצל קודר החשש שמא הבעת תמיכה גורפת ומהדהדת בישראל - בעיקר כשעמדתו של הממשל כלפי הנהגתה היא לעומתית במיוחד - תתפרש כביטוי לנאמנות כפולה, וכך תעמיד בסימן שאלה את מעמדה ואת מקומה במרקם החברתי והתרבותי.
דוגמה מובהקת לכך שגם בעידן של שותפות אסטרטגית מתעצמת עדיין נותרו צרובות עמוק בתודעתה פיסות זיכרון משנות ה־50, היא "פרשת פולארד", שהתפוצצה בנובמבר 1985. הגם שמעצרו והרשעתו של פולארד לא גררו צעדי ענישה כלשהם מצידו של הנשיא רונלד רייגן כלפי ממשלתו של שמעון פרס, היתה לפרשה השפעה טראומטית על יהדות ארה"ב (ולא רק על הביורוקרטיה האמריקנית, שפיתחה טינה מתמשכת כלפי ישראל). המשבר פתח מחדש שאלות מורכבות וקשות, הקשורות להגדרת זהותה וזיקותיה של הקהילה היהודית, ואכן, פרשת פולארד המחישה לנציגים רבים של הקהילה שתמיכה בישראל עלולה - במקרים קיצוניים - לפגוע באינטרסים ביטחוניים אמריקניים.
התוצאה הישירה של משבר תודעתי זה היתה זהירות יתר מצידה של מנהיגות זו, שבמהלך המחצית השנייה של העשור הקודם נמנעה בדרך כלל מליזום מהלכי תמיכה והזדהות עם ישראל. שלושה עשורים חלפו כמעט מאז התפוצצה פרשת פולארד, ונראה שהזמן קפא מלכת ככל שמדובר במכלול טעון ועמוס זה. ואמנם, אף על פי שהקהילה היהודית (עם הקונגרס) היתה לא אחת ציר מרכזי של תמיכה וגיבוי בישראל (ולא פעם תוך כדי נכונות לבקר את עמדות הממשל ולגייס תמיכה כנגד מהלכיו), הרי כשמדובר בעמדה נחרצת, חד־משמעית ולעומתית מצידו של קודקוד הפירמידה, עדים אנו שוב ושוב לרתיעתם של מרבית האישים והארגונים היהודיים מפני עימות חזיתי עם הבית הלבן.
נהפוך הוא, במקרים אלה שבה ונשנית התופעה של התייצבות נדבכים מרכזיים בקהילה בראש מחנה תומכיו של הנשיא בזירה הפנים־אמריקנית. כך אירע בשיאו של "משבר הערבויות לבנייה" בראשית 1992, וכך מתרחש גם בימים אלה, ימי הוויכוח על אודות נאומו של ראש הממשלה בפני שני בתי הקונגרס.
אפשר, כמובן, להעלות השגות והסתייגויות בדבר הדרך האופטימלית להציב את סוגיית ההסכם הממשמש ובא עם איראן במוקד השיח הציבורי והפוליטי בארה"ב ולהתריע על סכנותיו וסיכוניו. מצד אחר, יש הבדל בין מחלוקת לגיטימית לבין זעקות השבר העולות מקרב חוגים שונים בקהילה היהודית. דווקא על רקע עוצמתן ובולטותן בשיח האמריקני הנוכחי, מעלות זעקות אלו את החשד כי מדובר בגלגול נוסף של אותה בעיית זהות ישנה נושנה, שעליה לא הצליחו להתגבר אף שרבים מהם כבר מימשו את החלום האמריקני. אפשר רק לקוות שככל שיתקרב מועד הנאום, כך ילכו ויתמעטו רעשי הרקע האופפים אותו וכך תיסלל מחדש הדרך לדיאלוג ענייני וגלוי לב עם קהילה זו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו