ידידה שלי, ששבה מביקור קצר בפאריס, סיפרה לי על מצב הרוח הקשה של יהודיה, והוסיפה כלאחר יד שיש מעט מאוד קונים בחנויות הכשרות, באזורים היהודיים של בירת צרפת. לנוכח פרט קטן זה, תדהמה מהולה בכאב היכתה בי. לא נגררתי לתגובה האינסטינקטיבית של ישראלים: "בואו לכאן", פשוט ראיתי בעובדה זו עדות קשה למצוקה יהודית רבת שנים.
אני יהודי חילוני ואיני דבק בדיני כשרות (אם כי מסיבות שקשה לי להסבירן, איני נוגע בבשר חזיר). אם כך, מדוע כל כך נפגעתי? אני אדם שמאמין ביהדות תרבותית ולאומית ונרתע מהדבקות בדעות יהודיות מסורתיות, שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמי הליברלית.
חשבתי לעצמי: איני יחיד בגישה לא רציונלית זו; גם לבנימין זאב הרצל, גם לאחד העם וגם לזאב ז'בוטינסקי היו "סטיות יהודיות", כאלה שדבקו בהשקפת עולמם החילונית המוחלטת. ז'בוטינסקי היה ליברל מערבי אמיתי, דגל בהפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה, לחם למען שוויון זכויות של נשים ובמאמרו "המזרח" כתב את הדברים הבאים:
"בחיי היהודים המחזיקים בנושנות, עדיין נשתמרו הרבה מנהגים פראיים של 'מזרחיות' אמיתית (הכוונה כאן היא למזרח כמנוגד למערב הנאור; א"ר) - שנאה לחקירה חופשית, התערבות הדת בחיים, אישה בפאה נוכרית, שגבר זר אינו מושיט לה את ידו. ואולם אילו היינו מאמינים רגע אחד, שהתכונות הללו שייכות למהותה האורגנית של היהדות, היינו בוודאי מתייאשים מן האידיאל של הנצחת מהות כזו".
אלה מילים חזקות ומהדהדות; ז'בוטינסקי אומר לנו שאם זו היהדות, אין הוא רוצה בה כלל. היום, אילו היה מעז להשמיע דברים כאלה, היו מעמידים את ראש בית"ר לדין בשל הסתה נגד חרדים, והוא היה מוקע על ידי ראשי התנועה שהוא עצמו הקים.
אך ז'בוטינסקי, חילוני שכזה, גם שמר על מובלעות יהודיות מסורתיות. כאשר נפטר אביו, הוא ביקר שלוש פעמים בבית כנסת קטן באודסה. הוא דיווח שלא התאקלם שם, לא השתתף בתפילות - חוץ מאמירת "קדיש", ולימים אפילו כתב מאמר בשבח צידוק הדין שב"קדיש" היהודי, אף שנוסחו לא תאם את השקפתו.
הוא כיבד את הדת, אך ראה עצמו יהודי מבחינה לאומית ומוסרית. הדגם של ז'בוטינסקי היה גם זה של דוד בן־גוריון, אשר התנגד לדיני הגיור של הרבנים האורתודוקסים, וראה בנכדתו - בת לאם לא יהודייה שהתגיירה בגיור רפורמי - יהודייה כשרה לכל צורך ועניין. היום גם הוא היה נושא להוקעה מצידה של מפלגת הבית היהודי - האפוטרופסית לכל דבר רבני וקיצוני.
הבחירה הלא רציונלית
גם אני הקטן נלחמתי בממשלת ישראל, עם השר יאיר צבן (חבר כנסת ושר לשעבר), למען הקמת בתי עלמין חילוניים בישראל, אך ציוויתי שאובא לקבר ישראל. למה? אין לי הסבר מלא.
סתירה? פרדוקס? כן, זהו פרדוקס של חלק מהיהודים החשים קירבה, לא רק לעם היהודי על תרבותו וההיסטוריה שלו, אלא גם מרגישים שהם חלק משבט יהודי על מסורותיו השונות. ואולי תגובות יהודיות מסוג זה מובנות על רקע המתרחש בזירה הבינלאומית. זו תגובה בנוסח של "לא תנצחו אותנו" למגיפת האנטישמיות הגואה - המנהלת מלחמת "קודש" נגד כל דבר יהודי.
היה זה איליה ארנבורג, סופר ועיתונאי, יהודי־סובייטי, חילוני, שהכריז שכל עוד קיים אנטישמי אחד ויחיד, הוא יישאר יהודי. היום אין מדובר באנטישמי יחיד, אלא בצבא רב של שונאי יהודים. עיקרם מוסלמים, המחללים את שם דתם כדי להסית, לקלל ולרצוח יהודים, שהם שארית הפליטה שנותרה לאחר הרצח הנורא שביצעו הנאצים.
אכן, זוהי הנקודה היהודית - המובלעת הלא מוגדרת - השוכנת אי שם בקרב לא מעט יהודים חילונים, כמוני, הדוגלים, בצדק רב, בחופש מדת, בחיסול המונופול ההרסני של הרבנות הראשית על שלוחותיה האנטי־ציוניות, ובעיניי גם האנטי־יהודיות. אנשים כמוני יילחמו למען נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת, יזעמו נגד הפיכת החינוך הממלכתי לשלוחת היהדות האורתודוקסית, יכאבו את כאב העגונות ואת השפלת חברינו ההומוסקסואלים. אך אנו גם נרגיש קירבה למסורת אבות ולא ננהג ברכב ביום הכיפורים, בלי שנרגיש כי כופים זאת עלינו (ובמקרה שלי גם יצומו - באורח מוזר ביותר - ביום הזה).
מובלעת זו אינה אחידה ושונה מאדם לאדם ואין גם כל אפשרות להגדירה, שכן היא מעצם טיבה פרי מחשבה חופשית. יש כאלה שיאמרו שלא רק שאין עם יהודי - זה כבר נושא שבלוני ושחוק באקדמיה הפוסט־ציונית - אלא שאין גם יהדות. בעולם ההזוי של הפוסט־תבונה, הכל עובר, אך מה לעשות שהעובדות מספרות סיפור אחר לחלוטין?
רוב היהודים החילונים, על אף היותם שותפים לרעיונות של הרצל וז'בוטינסקי, רוצים להישאר יהודים, גם כשהם לא רואים עצמם יהודים מחמת דת. הראיה לכך חזקה מכל: הם מלים את בניהם; מדובר בטקס מצמרר, קשה, די אכזרי ומרתיע מאוד. אני עצמי הייתי קרוב להתעלפות בברית המילה של בני, אך השלמתי עם טקס זה. לא עשיתי זאת מתוך אמונה דתית, אלא בשל אותה מובלעת יהודית שבתוכי, שתבעה ממני שאני ובניי נישאר יהודים. שום חוק לא כפה עלי לעשות טקס רגיש זה.
מובלעת זו לא תמנע ממני להילחם על ערכי חברה ליברלית, משוחררת מטבעת החנק הרבנית, אך אנשים כמוני ימשיכו לא רק לדבוק במובלעת הלא רציונלית שלהם, אלא גם יחושו שהם חלק משבט מוזר המצוי תמיד בסכנה, ושגורל חבריו נוגע לו באורח אישי.
הם יעשו את כל מה שימצאו לנכון, בלי כפייה, כדי להישאר חלק מהשבט היהודי, למרות שלו אורבת, מעבר לים, סכנה לא פשוטה - בדמותה של האנטישמיות המתחזקת. וזה כולל גם הימנעות יהודים מביקור בחנויות כשרות, שלהן אני עצמי לא נזקק.
• אמנון רובינשטיין הוא סופר ופרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006), www.amnonrubinstein.org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו