אחד מעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הוא שוויון ההזדמנויות העומד בפני האזרחים להיבחר למוסדות השלטון. חוק דרכי תעמולה, האוסר תעמולת בחירות בתקשורת המשודרת, נועד למנוע מצב שבו למפלגה מסוימת או לפוליטיקאי מסוים יש יתרון על מתחריהם בגין חשיפה תקשורתית מוגברת ולא מידתית. אין זה סוד שהתקשורת ברובה מצפצפת על החוק: הפוליטיקאים המקומיים מתראיינים בכל כלי תקשורת, מנצלים את הבמה כדי למכור את מרכולתם ובמקרה הטוב שדר כלשהו אומר להם בחצי חיוך "נו נו נו". אבל יש מפלגה אחת שסקרים שונים מנבאים לה 12 מושבים בכנסת הבאה, והיא כמעט אינה קיימת בתקשורת בשפה העברית.
גלי צה"ל מקדמת את הפינה הפוליטית שלה על ידי השמעת קולותיהם של ראשי המפלגות - החל מראש הממשלה בנימין נתניהו וכלה בעומדת בראש מפלגת מרצ, זהבה גלאון. אך קולו של העומד בראש הרשימה המשותפת של המפלגות הערביות, עו"ד איימן עודה, לא נשמע. הערה קטנונית אולי, אך מאפיינת ומייצגת את הבעיה.
מהות הרשימה המשותפת, אשר כוללת בתוכה את ארבע המפלגות הערביות - חד"ש, בל"ד, רע"ם ותע"ל - מטרותיה, דרכי פעולתה ומצעה אמורים לעניין את כלל האוכלוסייה בישראל. האם הרשימה תצליח לשמור על אחדותה גם לאחר הבחירות? מה עמדת הרשימה ביחס לסוגיה האיראנית? מה המדיניות שיש לשיטתה לנקוט כלפי חיזבאללה? ומה בנוגע לחמאס?
גם מי שלא יבחר ברשימה רשאי, ואולי אף חייב, לקבל מידע על עמדותיה. הפרשנים הפוליטיים מסכימים שמפלגת העבודה וציפי לבני לא יוכלו להקים ממשלה ללא תמיכתה מבחוץ של הרשימה המשותפת.
היא נחשבת כגוש חוסם אשר יכול למנוע את השלטון מהימין. מי שיבחר במפלגות השמאל זכאי לדעת מה יהיה המחיר שהרשימה המשותפת תגבה עבור תמיכתה בממשלת שמאל. האם הרצוג ולבני יהיו מוכנים לשלם מחיר כזה? האם יש קווים אדומים אשר ימנעו מגברת לבני וממר הרצוג מלשתף פעולה עם הרשימה?
שאלות כאלה נשאלות חדשים לבקרים בהקשר של השתתפותם של מפלגות ישראל ביתנו, כולנו, ש"ס והחרדים בקואליציה עתידית. ח"כ זהבה גלאון נדרשת לנושא השכם והערב על ידי השדרים למיניהם. אך עמדתה של הסיעה שכנראה תהיה הרביעית בגודלה בכנסת לא מעניינת, לפחות אם לשפוט על פי התעלמות התקשורת.
לא פחות חשוב לדעת מה אומרת סיעה זו לאוכלוסייה הערבית במדינה. האם המסרים שלה בערבית זהים למסרים בעברית? האם היא מכירה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית? או האם היא דורשת שמדינת ישראל תהא מדינת כל אזרחיה? האם קיימת התנגדות בתוך המגזר הערבי לרשימה המשותפת?
מדוע מסתירה התקשורת הישראלית את הרשימה? אולי זו עצלות וחוסר מודעות. הרשימה המשותפת לא פונה לציבור היהודי, לא מעבירה הודעות מרעישות לכתבים והם בהתאם לא מתייחסים. גם כאשר אין בחירות, הפוליטיקאים הערבים כמעט לא נחשבים בתקשורת העברית. אך יש אולי גם סיבה לא כל כך תמימה. התקשורת, שחלקה הגדול מייחל שהשלטון יוחלף, יודעת שאי אפשר לעשות זאת בלי הרשימה המאוחדת. אצל רבים בתקשורת מקונן אולי החשש שכאשר האזרח הישראלי הממוצע ייחשף לעמדותיה, הוא ישתכנע לא להחליף את השלטון.
והסיבה השלישית גזענית. עיתונאים רבים כנראה לא מעריכים נכונה את האינטליגנציה של המנהיגים הערבים, לא מעריכים שיש להם עמדות מעניינות וכי הם יכולים לשפוך אור על סוגיות המעניינות את כולנו מנקודת מבט אחרת ושונה.
המפסיד הגדול מהעלמת הרשימה המשותפת הוא הציבור הישראלי, שראוי לתקשורת פלורליסטית יותר ורצינית יותר.
הכותב הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו