גם 30 שנה לאחר מותו של נחום גולדמן דמותו נשארה שנויה במחלוקת. גולדמן היה מנהיג יהודי וציוני שלא היה מוכן לשלול את הגולה, ישראלי שחי בשווייץ ונאבק למען השלום, מנהיג שווה ברמתו לדוד בן-גוריון, אך ככזה לא העז להתמודד מולו. נחום גולדמן נולד בעיירה וישנייבה שבליטא. לאחר שש שנים, שבהן חי בבית סבו, עבר לבית הוריו בפרנקפורט שבגרמניה, ולמד לאהוב את ארצו החדשה. במלחמת העולם הראשונה עבד במחלקה היהודית של משרד החוץ הגרמני והאמין כי גרמניה היא שתוכל לסייע לתנועה הציונית. הוא למד באוניברסיטת היידלברג משפט וכלכלה, וקיבל בה תואר שלישי. אחר כך הקדיש את זמנו לפעילות בתנועה הציונית ולהוצאת אנציקלופדיה יהודית עם ידידו יעקב קלצ'קין. לאחר שהוציאו עשרה כרכים, עלה היטלר לשלטון והשניים נאלצו להפסיק את עבודתם. ב-1935 נלקחה ממנו האזרחות הגרמנית וכך מצא את עצמו בהונדורס, ואחר כך בז'נבה שבשווייץ, שבהן שימש נציג ההסתדרות הציונית לחבר הלאומים. ב-1936 הקים את הקונגרס היהודי העולמי, ומאוחר יותר כיהן כנשיאו במשך כ-30 שנה. החינוך היהודי היה אצלו בעדיפות ראשונה, והוא ראה בו את הדרך למניעת התבוללותו של העם היהודי. ב-1937 היה אחד התומכים הבולטים בהצעת החלוקה של ועדת פיל, שהוקמה בעקבות המרד הערבי הגדול בארץ ישראל וקבעה שיש לחלק אותה לשתי מדינות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עבר לניו יורק, ומייד מצא שם את מקומו כאחד המנהיגים היהודים החשובים ביותר - נציג הסוכנות היהודית ואחד מפעילי ועד החירום הציוני. ב-1942 חבר לרב סטפן וייז במאמץ לעורר את דעת הקהל באמריקה להשמדתה של יהדות אירופה. ב-1949, מייד לאחר קום המדינה, נבחר לתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, תפקיד אשר מילא עד 1968. גולדמן פעל עם בן-גוריון למען הסכם השילומים, והיכרותו האישית הקרובה עם קונרד אדנאואר, הקנצלר הגרמני, סייעה מאוד להגיע לאותו הסכם, ששינה את פניה של ישראל. גולדמן היה מזוהה עם מפלגת "הציונים הכלליים", שהיתה המפלגה הגדולה ביותר באופוזיציה. כחבר במפלגה הוא האמין בחשיבותם של הסכמי שלום בין ישראל לשכנותיה וסבר כי בן-גוריון לא עשה מספיק כדי להשיגם. ביולי 1953 טרח משרד החוץ להכחיש כי גולדמן מקיים משא ומתן "עם הערבים", לאחר שידיעות שונות על כך פורסמו בעיתונות. יש לציין שבין שהתקיים משא ומתן שכזה ובין שלא, לא הוביל הדבר למשא ומתן של ממש, בוודאי לא להסכמים. לאחר מלחמת ששת הימים יצא נגד הלך הרוח האופורי ששרר בחברה הישראלית וקרא להנהגה לנסות להגיע להסכם עם שכנותיה של ישראל. הוא נתפס כמדינאי העוסק בעניינים לא לו ממרומי תפקידו כנשיא התנועה הציונית. מפלגת העבודה לא היתה מוכנה להשאירו במשרתו, וב-1968 החליט שלא להציג את מועמדותו לתקופת כהונה נוספת. הוא הירבה לבקר בישראל, אך קבע את מקום מגוריו בשווייץ, קיבל אזרחות שוויצרית, אף שהחשיב את עצמו ציוני, והיה מוכן לומר לכל מי שהקשיב לו כי הפתרון הציוני אינו בלעדי, וכי חשוב שבצד ישראל תחיה פזורה יהודית תוססת שלא תתבולל במדינות שבהן היא חיה. אלא שדווקא השתחררותו מן התפקיד הציוני הרשמי העניקה לו את החופש לעסוק בפעילות דיפלומטית בלתי רשמית, ששיאה היה בפרשת המפגש שלא התקיים עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר ב-1970. גולדמן היה אז בן 75, ועדיין כיהן כראש הקונגרס היהודי העולמי. סיפור המפגש שלא התקיים בסוף תפס מקום מרכזי בתקשורת. נראה שגולדמן הסכים להזמנה מטעמו של נאצר, אשר רצה לבחון יוזמת שלום עם ישראל. התנאים למימושה היו שמירת סודיות ועדכון מראש של גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז. הוא נפגש עם גולדה, וסיפר לה כי ברצונו להיפגש עם נאצר. אחר כך, כשנשאלה אם לא חששה להחמיץ את ההזדמנות, אמרה ראש הממשלה שלא החמיצה מעולם שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כי תיאור יוזמת גולדמן "כהחמצת סיכוי לשלום זה כל כך מופרך, באמת, כמו הפלגה לירח". גולדמן ביקש ליידע את גולדה. אבל היא הדהימה אותו. במקום לדחות את ההצעה או לאשרה, היא הודיעה לו כי הנושא יידון בממשלה. הוא לא רצה בכך, אך היא לא ויתרה. הרי מדובר בנסיעה חשאית, אמר. אם אינה רוצה שייסע, יכבד את התנגדותה, אבל להביא זאת לישיבת הממשלה? אבל גולדה כמו גולדה התעקשה וגולדמן שוחח עם כמה שרים. שמעון פרס סבר כי למרות ההתנגדות לדעותיו של גולדמן, צריך לאפשר לו לנסוע אך לא כשליח מטעם ממשלת ישראל, ובלבד שלא תוחמץ הזדמנות לשלום. ב-29 במארס 1970 התקיימה ישיבת הממשלה שבסופה הוחלט כי "ממשלת ישראל היתה נענית לכל גילוי של נכונות מצד נשיא מצרים לפגישה לבירור בעיות חיוניות למדינותינו, כאשר כל צד קובע את נציגיו הוא. מהטעם הנ"ל, בתשובה לפנייתו של ד"ר גולדמן כי הממשלה תאשר את פגישתו עם נשיא מצרים, החליטה הממשלה להשיב בשלילה". לאחר פרסום ההחלטה כתב חיים גורי ב"דבר" כי גולדמן הוא הרפתקן ישיש ותאב פרסומת. סקר שפורסם קבע כי 65 אחוזים תמכו בהחלטת הממשלה, ורק 35 אחוזים תמכו בגולדמן. רבין תבע לשלול ממנו את דרכונו הדיפלומטי. חודש אחר כך עזב גולדמן את הארץ. בראיון איתו שאל אם התאכזב מדחיית בקשתו, והוא ענה בתשובה גולדמנית טיפוסית: "אני לא חי רק חיים פוליטיים. אני מעדיף להיות בפסטיבל זלצבורג ולקרוא ספר טוב. פוליטיקה אינה פרנסתי". ¬
