מלחמת לבנון הראשונה היא קו הייצור של שלל הטיפוסים והמודלים המשפיעים עד היום על עיצובה של מדיניות הביטחון הישראלית. כך, למשל, עוצב בה טיפוס האם השכולה, שאותו יצרה רעיה הרניק, אמו של גוני ז"ל, ועימה שותפיה למה שהפך ל"משפחת הבופור". יידע כל שר ביטחון וראש ממשלה כי האמהות של חללי מלחמתו יפגינו בכיכר ציון נגד מדיניותו, יספרו את הרוגי הקרבות תחת חלון ביתו ויתפסו אותו - ולא את האויב הקונקרטי שהרג את ילדיהן - כמי שאחראי לאובדנן. מערכה תפסיק להיות לגיטימית כשתתבע חללים. כמו כן עוצב אז מודל הסרבן הפוליטי. לא זה הפועל באופן אישי ומצפוני כיחיד אל מול ממסד מאיים, אלא זה הפועל מטעם ארגון מתוקצב, דוגמת יש גבול, שבחר באיום בסרבנות המאורגנת כאמצעי לעיצוב מדיניות. מי שנמצא במיעוט במגרש הפרלמנטרי אך יוצג בהרחבה במגרש הצבאי (אז היו אלה בעיקר בני קיבוצים ותיכוני העילית) מצא אז את הדרך לאנוס את השקפת עולמו על ההתנהלות הצבאית, תוך כדי העברת איומים בסרבנות המונית. וכל זאת באהדה מצד הורי חיילים ("הורים נגד שתיקה"), קצינים בכירים ומעצבי תרבות, שהפכו את הסרבנים האלה לסלבריטאים חתרניים. כל מח"ט טוב ידע אז שעל פקודותיו יברכו לא רק הרמטכ"ל ושר הביטחון, אלא גם ישעיהו ליבוביץ ועמוס עוז - שכן מלחמת לבנון הראשונה הבהירה כי הם, לא פחות מהמפקדים במדים, בעלי השפעה על נכונות יישום הפקודות בקרב החיילים. ועוצבה אז התלות בתקשורת ככזו שתעצב את ההתרשמות הציבורית מהמלחמה. כך, אף שמלחמת לבנון הראשונה השיגה הכרעה של מדינה דמוקרטית על ארגון טרור (אש"ף) שגורש מבסיסיו בביירות - ממש כמו שנסראללה היה נאלץ לעזוב את הדאחיה במלחמת לבנון השנייה או חמאס את עזה בעקבות עופרת יצוקה, למרות ההישג - המלחמה מוסגרה על ידי אמצעי התקשורת כהפקרות, כמיליטריזם כוחני וכאסון, ולא כמבצע שהסיר את איום הקטיושות מתושבי הצפון. וסוציולוגית - עוצבו אז היחסים המורכבים בין בני השמאל והקיבוצים לצה"ל, שיובילו לימים למשבר מוטיבציה ולפרישה מהזירה הצבאית, ובעקבותיהם להתעוררות הצבאית בקרב הקבוצה הציונית דתית; ואסטרטגית - החלה אז מעוצבת "תורת הלחימה הפוסט-מודרנית", החושקת במלחמה סטרילית וחולמת על הכרעה באמצעות כוח אווירי - כזו המרחיקה את החייל משדה הקרב, ושמבחינתה חתירה למגע או הכרעה קרקעית אסורות בכל מצב. תקדימים שהפכו לחלק מתורת הלחימה. עוד ועוד אילוצים שעם השנים רק החריפו ופגעו ביכולת הצבא. צבא שלנהל אותו זה כבר לא רק פיקוד צבאי והזזת כוחות, אלא ניהול פוליטי ויצירת קואליציות; צבא שהוא מגרש המשחקים הפוליטי של החברה האזרחית - שהרי פועלים בו כולם: ארגוני זכויות אדם ועמותות לקידום נשים, ארגוני סרבנות והתאגדויות של הורים; צבא שהוא מופת לאיזון בין קבוצות - אך ספק אם יידע להכריע מלחמות. הכותב הוא ד"ר, מומחה ליחסי צבא-חברה במחלקה לישראל במזה"ת, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
