השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "מקץ", שבה נמשיך לעסוק בעלילות יוסף במצרים ובמערכות היחסים המתפתחות במשפחת יעקב בין האחים לאביהם ובינם לבין יוסף.
במקביל, כיוון שמדובר בשבת הנופלת בעיצומם של ימי חג החנוכה, אזי נוציא ספר תורה שני ובו נעסוק בענייני היום. אלא שכאן מתעוררת בעיה. בניגוד למועדי תשרי וניסן, פסח וסוכות, שאותם מתארת התורה בפירוט רב, נפקד מקומו של חנוכה מתורתנו ולו מהסיבה הפשוטה שהוא מתרחש כ־1,200 שנה אחרי מתן תורה בסיני. כיצד אפוא אפשר לקרוא בתורה בענייני היום? על מה נקרא שיזכיר לנו במשהו את חנוכה?
חכמינו ביקשו למצוא את הרמז לחנוכה בתורה דווקא בקורבנות שהקריבו הנשיאים בימי חנוכת המשכן במדבר. במבט ראשון זה נראה די מוזר, הרי אין כל קשר נראה לעין בין אירועי החנוכה לבין חנוכת המשכן זולת המילה "חנוכה". מה למכבים נגד האימפריה היוונית ולראשי שבטי ישראל המתנדבים להביא קורבנות בימי הקמת המשכן?
זו הזדמנות מצוינת לנסות לחדור לנבכי שמו של החג. בדרך כלל מתפרשת המילה הזו כמורכבת משני חלקים: חנו־כה, כלומר המכבים חנו בכ"ה לחודש כסלו. מלחמות המכבים מסתיימות, לפחות זמנית, בחנוכה. בלי להיכנס בעובי הקורה באשר למרכזיות התאריך כ"ה בכסלו בדברי ימיהם של המכבים, יש לבחון אם קיימת אפשרות נוספת לפרש את המילה חנוכה.
בשפתנו יש לשורש חנ"ך כמה משמעויות. לחנוך בית פירושו להתחיל את השימוש בו, ועל כן המנהג "חנוכת בית". השורש חנ"ך מזכיר גם את חינוך ילדינו. במדבר חנכנו את המשכן אחרי סבל של מאות שנים במצרים, חטא העגל והשלכותיו ההרסניות ולמרות הכל הגענו אל פיסגת החלומות, האלוקים שוכן בתוך האומה.
קשה לדמיין את רוח ההתנדבות שאופפת את כולם מרוב התרגשות בשל גודל המעמד. כולם חפצים להיות שותפים. מאות שנים עברו, והחגיגות של חנוכת המקדש פינו מקומן להמשך החיים. בית ראשון חרב וגם בית שני לא משגשג, היוונים מאיימים להכניס את אליליהם לבית המקדש, להשתלט על ממלכת ישראל ועל רוחו של העם.
בעיצומה של תקופה, שבה נדמה כי התרבות היוונית מאיימת לקעקע את אומתנו מן היסוד, מתברר שנמצאים באומה הכוחות והעוצמות לבנות מחדש, למרות תחושת התסכול והייאוש מהמתרחש עם היוונים ומסייעיהם המתייוונים.
כל מי שהיה לו פעם עסק עם בנייה כלשהי יודע כי כשמתחילים הכל מההתחלה יש שמחה גדולה בלב, הכל רענן ונקי ויש ריח של טריות באוויר. מנגד, בשיפוץ יש תערובת של חמיצות מסוימת, החדש מתמזג עם הישן וקשה לחוש את רגשי ההתחדשות באותה מידה.
זה בדיוק אורו של חג החנוכה. אפשר להתחיל מההתחלה גם באמצע החיים. המקדש היה אמנם כבר בנוי, אך אפשר להתחדש בו אחרי שחיללוהו זרים. בניית בית המקדש מתבצעת כי אומה לא יכולה לשרוד ללא מקור חייה הנפשי והרגשי. חנוכה הוא חג של התחלה, של אמון ביכולת להתחיל. זה נכון בתקופת בית שני ובמידה זהה גם כשנמצאים באמצע החיים או באמצע השנה.
כמו כן, בחנוכה יש גם מימד של חינוך, שמתחיל בבית ולא בבית הספר. "מצוות נר חנוכה איש וביתו". יש מצוות רבות בתורת ישראל וכמעט כולן מכוונות אל הפרט או אל העם. יחידה היא מצוות הדלקת הנרות בחנוכה שהיא ביסודה שייכת למשפחה, "איש וביתו".
לכל אחד יש רצון להשפיע על סביבתו. עם זאת, מתברר שחכמינו ביקשו להדגיש דווקא את האור המוקרן על ידי ההורים בתוך הבית פנימה. במקום שבו המשפחה האירה את הנר, הבית התמלא אור וזה הקרין גם על הדור הבא. לא במקרה מצאנו בגמרא את הביטוי המיוחד "הזהיר בנר יהיו לו בנים תלמידי חכמים". ודאי לא מדובר כאן בקוסמות - מי שזהיר בחינוך משפחתו וילדיו וקשוב לנר הפנימי שקיים בנשמתו, סביר להניח שיזכה לראות את התוצאות החיוביות של מעשיו. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו