גם שלשום ישבתי בשער חמש בבלומפילד, ממש מאחורי השער. מבחינתי, ערן זהבי רץ ישר אלי, עם תנועות הירי וכמה ספק־צעקות ספק־קללות לא ברורות. הוא נשאר שם עשר שניות, שנדמו כנצח. זה חימם אותי, זה שיגע אותי, זה הטריף אותי.
אמרו לו, אפילו בהנהלה שלו, תובע ההתאחדות כבר שלח מכתב, ביקשו שיחדל מהפרובוקציה המסוכנת הזאת - דווקא בגלל שמדובר בו, דווקא בגלל שמדובר בנו. אבל אותו זה לא מעניין, אחריו המבול. מצד שני, אני לא פרצתי למגרש.
גם בשער 11 ישבו לא מעט אנשים שהתחממו מהאירועים. הם נדלקו עוד יותר כאשר מאמן השוערים שלהם והבלם שלהם סימנו לעברם בתנועות ידיים לכיוון הדשא. לי זה הרגיש כמו בריון רחוב שקורא לחבר'ה, כך שהכוונה לא משנה כאן. חמישה או שישה מהם גרמו לפיצוץ המשחק אחרי שכבר חודש (כן, הם אלה שפוצצו את המשחק).
השאר לא ירדו אל הדשא. כמו 99 אחוז מאוהדי הכדורגל בישראל, הם לא באים לריב. רק שאת הפופוליסטים שצועקים עכשיו זה לא מעניין.
עכשיו כולם מחפשים אשמים. לא רוצים לתקן רחמנא ליצלן, רק לנקות את עצמם. אולי האשם הוא השופט שהוציא אדום (לדעתי שלא בצדק) לזהבי וחידש את המשחק, למרות שכל 14,000 יושבי בלומפילד הבינו שזה מתכון לאסון?
אולי האשם טמון באלו שרק לפני פחות משנה "הבינו" את שחקן מכבי ת"א בכדורסל, סופו, שקפץ ליציע אוהדי הפועל אחרי שאחד מהם קילל אותו? או בחלק מהעיתונאים ומקברניטי הענף, ששותקים כאשר אלי טביב, בעלי בית"ר ירושלים המורשע בתקיפת קטין ובהשמדת ראיות, ממשיך להחזיק באחת הקבוצות הגדולות בישראל?
ואולי אני אשם? לא אתם, אני. שבליל חמישי האחרון לפנות בוקר עברתי ברחוב קרליבך בת"א, חזיתי בעיניי בשלוש קטטות שונות סביב מועדוני לילה והמשכתי ללכת, כי באמת שלא קרה כאן משהו יוצא דופן. וכי אני קורא יום־יום מילים נוראיות ברשתות החברתיות, על כל נושא שבעולם, שלעיתים נכתבות על ידי גורמים רשמיים ומובילי דעה, מלאים בגזענות, באלימות, במיזוגיניה, ואני אפילו לא טורח להגיב ולכתוב כמה נזק הם עושים.
אה, גם אתם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו