הכנסת ובית המשפט משולים לשתי מריונטות, בובות קרקס המהלכות על חבל דקיק. כל תנועה על החבל מצידו האחד מרעידה את צידו האחר. החוכמה הגדולה היא לשמור על שיווי המשקל ולא לעשות צעד גדול מדי שיפיל את העומד מהצד האחר אל הקרשים.
כשמושכים את החבל יותר מדי, הוא עלול להיקרע. פסיקת בג"ץ בנושא חוק ההסתננות נגעה באחד מעצביה הרגישים והחשופים ביותר של החברה הישראלית.
בשונה מהמתקפה המתוזמרת על פסק הדין, ובניגוד לעמדות המופצות בתקשורת על ידי בעלי עניין, הקורא אותו ידע שהשופטים היו ערים ורגישים גם למצוקתם של תושבי דרום תל אביב, גם לאלה של הפליטים.
גם ריבוי הקולות שנשמע בפסק הדין מלמד שהוא לא ניתן כלאחר יד, אלא לאחר מחשבה מרובה. רוב השופטים, שפסלו את החוק במתכונתו הנוכחית, לא שללו את סמכות הכנסת להסדרת הסוגיה. הם רק תהו אם לנוכח המציאות שהשתנתה והפחיתה את מספר המסתננים מאלפים לעשרות, לא הגיעה העת לבחון מדיניות שונה, שתפנה את המשאבים העצומים שהושקעו בחסימת המסתננים, תוך כדי פגיעה קשה בכבודם ובחירותם, לאפיקים ולפתרונות אחרים, מידתיים יותר ופוגעניים פחות.
אכן, במקום להותיר לכנסת - ולרשויות המינהל - "מרווח נשימה" גדול יותר, שיביא לתיקון המצב באופן מעשי, בחרו רוב השופטים להצהיר על בטלותו של החוק. בכך קרעו את החבל הדק שעליו נעה כל העת העגלה החוקתית בישראל.
כמו בית המשפט, גם תגובתם הנוכחית של הח"כים אינה הכרחית ובלתי מידתית.
יותר משיש בה כדי לתקן, היא נועדה להראות לציבור "מי בראש". אבל חוקים שיוצאים מן הבטן, לא מן הראש, הם חוקים גרועים.
יש להדגיש: המונח הרווח במקומותינו, "חוק עוקף בג"ץ", לא היה ולא נברא אלא משל היה. סמכות החקיקה מסורה בידי הכנסת, ובידיה בלבד. חוק שחוקקה, ונתקבל ברוב הדרוש ובהליך החקיקה המקובל, הוא חוק לכל דבר. "פסקת התגברות" דוגמת זו המצויה בהצעת החוק הנוכחית אינה המצאה ישראלית. קציבת משך הזמן של "החייאת" חוק שנפסל, למשך ארבע שנים בלבד, מקהה במידה רבה את חריפותו. כתמיד, אפשר להתווכח על שיעור הרוב שיהיה דרוש להותרת החוק שנפסל, אך רוב 61 - והוא רוב חברי הכנסת - מופיע גם כיום כרוב הדרוש לשינוי סעיפים מרכזיים ביותר בחוקי היסוד. העובדה שאפשר, ואולי ראוי, לדרוש רוב גדול יותר, אינה בהכרח פוסלת את הצעת החוק הנוכחית.
למותר לומר שגם העובדה שהחוק נחקק בעקבות פסיקה של בית משפט זה או אחר אינה מעלה ואינה מורידה. חוק הוא חוק הוא חוק.
טוב יעשו שתי הרשויות השלטוניות החשובות, הכנסת ובתי המשפט, אם בטרם תקודם הצעת החוק הנוכחית יעשו מאמצים נוספים וכנים לשיכוך המתח שביניהם. לא בדרך של כיפוף ידיים והפגנת כוחניות, אלא בדרך של דיאלוג חוקתי, עדין ומאוזן, שיביא לתוצאה הרצויה ללא צורך במהלכים הפגנתיים, שנזקם - בוודאי לאורך זמן - רב הרבה יותר מתועלתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו