השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "נח". במרכזה סיפור המבול הגדול שניחת על העולם במשך כשנה ומכלה כמעט את כולו; ניסיונות התאוששות של העולם לשקם את עצמו מהריסותיו, ואז יוזמת הבנייה של מגדל בבל שקורס ומביא לחלוקת המין האנושי לעמים ולשפות.
אחת התובנות המתסכלות בקריאת ספר בראשית היא המהירות הרבה שבה מתרסקות התקוות ומתנפצים החלומות לנוכח המציאות העגומה הטופחת על פני הרוח האופטימית. כל דבר טוב שמתחיל נהרס בתוך זמן קצר. הנה נברא לו עולם כמעט מושלם, גן עדן פסטורלי מלא צמחייה ומים, ולתוכו נוצרים האדם ובת זוגו חוה. אך לא עובר יום אחד והם כושלים, אוכלים מהעץ האסור, הוא עץ הדעת, ומורחקים מהגן.
למשפחה האנושית הראשונה בעולם נולדים שני ילדים, קין והבל, והמתח ביניהם מסתיים ברצח הראשון בהיסטוריה האנושית. לא משהו להשתבח בו. האם המקרא לא יכול היה להנפיק לנו איזה מודל חינוכי יותר עבור המשפחה שנוצרת מפי הגבורה ממש?
עובר עוד פרק זמן קצר ורוח ייאוש כללית פוקדת את האלוקים ממעשה ידיו, כך קראנו בסוף הפרשה הקודמת. הייאוש הוא מוחלט - לא רק מבני האדם, אפילו החיות והרמשים הכזיבו. נשאר איש אחד שאותו אלוקים אוהב, נח. לא סתם אוהב, אלא מדביק לו כינויים שאין כמעט אדם בתנ"ך שזכה לשבחים דומים. "איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח". בקיצור, מעוטר בשלל המעלות הטובות, ההופכות אותו לחלומה של כל אם יהודייה עבור בתה.
אלא שעם כל הכבוד לנח ולבניו, אין קיומו מצדיק את הישארות העולם על תילו, ולכן מחליט האלוקים להשמיד את עולמו ולנסות לבנותו מחדש בעזרת נח ומשפחתו.
קריאה בהמשך הפרשה מגלה לנו כי גם סיפורו של נח אינו סיפור חינוכי, שעליו נבקש לגדל דורות שיתחנכו על מורשתו.
וכך מתאר המקרא, "ויחל נח איש האדמה וייטע כרם, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אוהלו". לא ברור מה המשכו של הסיפור, אבל נראה כי אחד מילדיו מסרס אותו בהזדמנות הזו.
הצדיק התמים האחרון שהיה בדור, אשר בו תלו כולם את תקוותיהם, גם הוא מכזיב. כיצד אדם נפלא כזה הופך לשיכור המתגולל עירום לפני ילדיו? אירוע זה מתרחש כמה פסוקים בלבד אחרי שנח יוצא מהתיבה בראשית ומקריב קורבנות הודיה לאלוקים על הטוב אשר גמל אותו.
אחרי שנח מקריב את קורבנו, אלוקים אומר כך: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אלוקים רואה את הקורבן שנח מקריב ונראה שהוא חווה הארה. מתברר שזה לא מובן מאליו שהאדם יכיר בקיום האלוקים. אלוקים ברא אדם כל כך מתוחכם ומורכב, בעל יכולות כמעט בלתי מוגבלות, ואחרי כל זאת נתבע ממנו כי יכיר שהוא אינו בעלים על העולם ויש מישהו אחר מעליו. זה לא קל, כמעט בלתי אנושי.
האלוקים נתן בידי האדם את הכוח לייצר את כל כלי המשחית בעולם, מדוע שלא יחפוץ הוא לעשות בהם שימוש כדי להגביר את שליטתו באחרים? גילית לו את סוד היין, הפקדת בידיו את הענבים והכרם כי חשבת שלא ישתה ממנו. מתברר כי מדובר באתגר כמעט בלתי אפשרי. הנה, נח היוצא מהתיבה לא מייחס את הישרדותו לעצמו אלא יודע להכיר תודה ולהקריב את הקורבן לאלוקים.
החומר למחשבה, גם אחרי שהצלחנו להתגבר על הגאווה העצמית, לא מבטיח דבר ליום שאחרי. אפשר היום לעשות טוב, ומחר להיכשל בעוונות החמורים ביותר.
מתברר שהכלל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" תקף לאנשים פשוטים וגדולים כאחד. אין אדם שלא יצטרך לעמוד במבחנים מוסריים מאתגרים במהלך שנותיו.
גם אם עמד בהם בעבר, הם יהיו לא פחות קשים בפעמים הבאות. הבשורה הטובה היא שאפשר להתגבר ולנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו