כל בר דעת מבין שאי אפשר לנהל כיאות את מדינת ישראל כשמפלגות שותפות בקואליציה מאיימות בכל שבוע, ולעיתים פעמיים בשבוע, לפרוש ממנה ולהוביל לבחירות מוקדמות. מרכול שכונתי היה פושט רגל במצב שבו כל שותף מאיים בפרישה, אם לא יתקבלו תביעותיו עכשיו ומייד.
שר בממשלה מנוע מלראות לנגד עיניו רק את האינטרסים שלו או של בוחרי מפלגתו. במדינת ישראל יש ממשלה אחת שאמורה לדאוג לציבור כולו, על כל גווניו ורבדיו. לאחריות הקולקטיבית של הממשלה יש גם משמעות ערכית, אשר לפיה שרים מחויבים לראות את התמונה הרחבה של צורכי המדינה והחברה, לקבוע סדר יום מוסכם ולפעול על פיו, ובעיקר להפנים כי ההצלחות והכישלונות ייזקפו בסופו של דבר לחובתם או לזכותם של כלל השרים, וכי איש מהם לא יוכל להימלט מאחריותו הציבורית.
בדמוקרטיות מערביות מקובל שיש לממשלה אופוזיציה שהיא אלטרנטיבה לשלטון. בישראל בשנים האחרונות נוצרה אנומליה מרתקת: אין לממשלה הנוכחית אופוזיציה אמיתית, שיכולה לקבל בבחירות את אמונו של רוב הציבור להובלת המדינה. בכל הסקרים האפשריים ראשי האופוזיציה מקבלים אחוזים מזעריים מול ראש הממשלה המכהן.
לדברים האמורים יש להוסיף את הסחף ימינה בקרב אזרחי המדינה, שהפנימו כי פינוי שטחים מביא למלחמת התשה מול חמאס; שהדיבורים הרמים על שלום בימינו הם ביטוי למשאלות לב ספרותיות ואקדמיות; וכן שסוציאליזם אינו מביא מזור להמונים אלא מגביר את מספר האביונים.
כשאין אופוזיציה ממשית מחוץ לממשלה, שרים שרואים את עצמם מועמדים לראשות הממשלה מנהלים ביניהם ומול ראש הממשלה מאבקים לוהטים תוך כדי פזילה אל הבחירות. המאבקים הללו מקבלים עזוז ותעצומות בכמה מכלי התקשורת, שמטרתם האחת היא להפיל את שלטון הליכוד.
ההתקוטטות בתוך הממשלה יוצרת אי אמון כלפיה בציבור הישראלי, משדרת מערכת בחירות (גם אם וירטואלית), מקרינה תחושה של סוף עונה - והתוצאה עלולה להיות הקדמת הבחירות, אף שאיש לא באמת רוצה בכך. השרים יודעים היטב שלמפלגות אווירה יש תוחלת חיים קצרה, ושהציבור יודע להבדיל בין הצהרות פומפוזיות בתקשורת לבין יכולת או אי־יכולת ביצוע בתפקיד מיניסטריאלי.
אזרחי ישראל יודעים שאת הגה הנהגת המדינה בימי משבר עולמי אי אפשר לתת בידי נהגים חדשים. אם השרים לא יפסיקו את האיומים ואת הסחיטה, תיכפה עליהם מערכת בחירות שלא בטובתם ובוודאי שלא בטובת המדינה.
האיומים בפירוק הקואליציה גורמים נזק משמעותי למדינת ישראל גם במישור הבינלאומי. הידידות המעטות שיש לישראל בקרב אומות העולם מקבלות את הרושם המוטעה שמדובר בממשלה חלשה, מפולגת ונשחקת; רושם שמספיק לארה"ב, לצרפת ולאנגליה כדי להיכנס ברגל גסה בתפר ולנסות להוביל מהלכים בניגוד לאינטרסים של מדינת ישראל.
הנשיא ברק אובאמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי כבר מחכים בקוצר רוח לראות את בנימין נתניהו מוחלש מבית, על מנת שיקל עליהם לשכנע שאין סכנה לעולם באיראן מדינת סף גרעינית ושהסכסוך הישראלי־פלשתיני מוביל את ההצלחות המתוקשרות של דאעש. אלו טענות דמגוגיות, שניזונות מתחושת הרפיון שכמה שרים משדרים למדינות זרות.
מסיבה זו חשוב שהשרים בקואליציה יפסיקו לאיים. יש באיומים חוסר אחריות משווע. אם הם רוצים בחירות, שיואילו ללכת לבחירות ויסבירו למעמד הביניים לאן הולכים מאות מיליוני שקלים. ואם אינם רוצים - ובסך הכל מדובר בתרגילי בחירות - עליהם להפסיק מייד את הנזק שהם גורמים למדינה ולאזרחיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו