בניגוד למערכת היחסים הבין־אישית הלבבית ועטופת החום, שהתקיימה בעבר בין אחדים מיושבי הבית הלבן לבין כמה מראשי ממשלת ישראל (דוגמת המערכת ההדוקה, שאפיינה את יחסיהם של לינדון ג'ונסון ולוי אשכול בשנות ה־60 של המאה ה־20), לא נוצרו תנאים של חיבה ביחסיהם של הנשיא ברק אובאמה וראש הממשלה בנימין נתניהו. עובדה זו הצמיחה את ההערכה (שטרם התממשה עד כה), שימים קשים צפויים לברית האמריקנית־ישראלית. ואולם מבט יסודי של שותפות זו מאז היווצרותה מצביע על כך שמהותו של הקשר שנרקם בין שני האישים, שניצבו בקודקודה של הפירמידה השלטונית בוושינגטון ובירושלים, השפיע בדרך כלל באופן שולי בלבד על תהליכי צמיחתם, מיסודם ושדרוגם של "היחסים המיוחדים".
ואכן, המכלול הרחב של אידיאולוגיות, ערכים ואתוסים מכוננים, שהיו מושרשים עמוקות בקרב דעת הקהל האמריקנית על רבדיה השונים ובקרב נציגיה בגבעת הקפיטול (ושהיו מעוגנים בראיית ההוויה הישראלית כבבואה וכתעתיק של המורשת החברתית והתרבותית האמריקנית), האפיל שוב ושוב, במהלך העשורים האחרונים, גם על מוקדי חיכוך ומשבר, שהעכירו מעת לעת את היחסים שבין שני הקברניטים.
באופן ספציפי, החל מראשית שנות ה־60 מצאו נשיאי ארה"ב את עצמם לא פעם כשהם מחושקים, לפותים וכבולים על ידי רשת ענפה של ארגונים ומוסדות מבית, שבאופן גבישי ומזוקק שיקפו את התשתית הציבורית הרחבה של הזדהות, אמפתיה ותמיכה בישראל, וכך הבהירו לבית הלבן מהם הקווים האדומים שמהם לא יוכל לחרוג בהתנהלותו כלפיה. התוצאה היתה שבמקרים רבים לא תורגם הכעס הנשיאותי למדיניות אפקטיבית של לחץ וענישה, ולא השפיע השפעה ממשית על יחסיה של מעצמת העל האמריקנית עם בעלת בריתה הישראלית.
כך, למשל, פיתח הנשיא ג'ון קנדי טינה הולכת וגוברת כלפי ראש הממשלה דוד בן־גוריון, וזאת במיוחד על רקע המיזם הגרעיני שהוקם בדימונה. ואולם למרות המשבר הבין־אישי שהלך והסלים, ולמרות בעיית האמון שנוצרה ביחסיו של קנדי עם בן־גוריון בזיקה לדימונה, לא פגע הדבר כהוא זה בתהליך חיזוקה, פיתוחה והרחבתה של השותפות האסטרטגית עם ישראל במהלך אלף ימי כהונתו של ג'ון קנדי כנשיא. זאת, בין השאר, על רקע הבסיס הרחב והמוצק של תמיכה בישראל, שהתגבש והתמסד בקרב מגזרים רחבים ומגוונים בחברה האמריקנית.
אותם דברים אמורים גם לגבי הנשיא ג'ימי קרטר, שחרף יחסיו הטעונים ורוויי המתח עם ראש הממשלה מנחם בגין, העניק לישראל חבילת סיוע ביטחוני ואזרחי בהיקף שנתי של לא פחות משלושה מיליארד דולרים. זאת כחלק מהסכם השלום הישראלי־מצרי (שהושג בתיווכו במארס 1979), וכפיצוי על הסכמתה לסגת מחצי האי סיני.
• • •
כמו בעבר, גם היום אנו עדים לקיומם של שני מישורים שונים ונבדלים במערכת היחסים שבין ארה"ב לבין ישראל. המישור הראשון, הבין־אישי, היה ונותר רצוף מהמורות ואי הבנות. ואולם בה בשעה התרחב והתעצם עוד יותר היקף שיתוף הפעולה האסטרטגי שבין וושינגטון לבין ירושלים בעידן אובאמה (כולל במהלך מבצע צוק איתן), וביטוי עדכני לכך אפשר לראות בביקור העבודה הנוכחי של שר הביטחון משה יעלון בבירה האמריקנית.
גם הפעם, אפוא, נותרה סוגיית הכימיה שבין המנהיגים בשולי הדרך, והמדיניות שמעוצבת בפועל נגזרת מעקרונות היסוד הערכיים והאסטרטגיים שעליהם מושתתים היחסים המיוחדים. זאת, בניגוד לתרחישי הבלהות, הרואים במימד הכימיה הבין־אישית שבין הנשיא אובאמה לראש הממשלה נתניהו את חזות הכל, אך נותרו עד כה בגדר חלומות בלבד.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
