אי אפשר לקחת מהמחאה כיום שלושה דברים טובים. אל"ף, בחלוף שנים של אדישות, המחאה עוררה מעורבות אזרחית בחיים הציבוריים. בי"ת, הדגל שהיא נושאת - תביעה לצדק חברתי. ומי מתנגד לצדק? גימ"ל, האופטימיות: גם אם רק חלק מהתביעות של המפגינים יתממשו - כולנו נרוויח. ובכל זאת, כמי שתומך ברעיון הבסיסי של המחאה, גר לא רחוק מרוטשילד, סובל בעצמו מיוקר המחיה ורבים מחבריו מעורבים בה, אני לא מרגיש בודד בתחושה כי המחאה הופכת לחוצפה במקרה הטוב ולבדיחה במקרה הרע (אולי להפך). זה התחיל בסיסמאות הראשוניות של המארגנים, שכללו שימוש מופרז ומתלהם במילה "מהפכה". בדמוקרטיה מהפכה מתבצעת באמצעות פתקים, מה גם שמבחינת השפעת העם על השלטון, ישראל היא אחת הדמוקרטיות האקטיביות. במקרים רבים אנחנו אפילו לא צריכים להמתין ארבע שנים לבחירות. הן מתקיימות כמעט בכל פעם שבה אחד המגזרים לא מרוצה מהמדיניות הממשלתית ונציגיו בכנסת מתקוממים. גם במובן האישי, היומיומי, החופש שיש לישראלי עצום, וקשה לאתר עוד מדינה מערבית מתקדמת שבה איש לא חושש להתווכח עם שוטר בכל עניין שהוא. יתרה מזו, הרגישות של הממשלות בישראל, לא רק הנוכחית, לדעת הקהל, גבוהה. ברוב המקרים המרחק בין עוד טענה של סטודנטית לקולנוע לבין שינוי הלו"ז של ראש הממשלה לצורך דיון דחוף עימה נעוץ בהופעה מוצלחת שלה, שתפומפם בטלוויזיה. לכן הדיבורים על כיכר תחריר ומהפכה מעוררים הסתייגות. עניין נוסף שמשחית את טיעוני מארגני ההפגנה טמון בעומס ובעומק של הדרישות. אין ישראלי - בממשלה ומחוצה לה - שמתנגד לחינוך חינם מגיל אפס ולשירותי בריאות חינם לכולם. אבל ראשית, יש להזכיר כי בישראל יש ביטוח בריאות לכולם ויש חוק חינוך ממלכתי חובה. אכן, שתי המערכות האלה מצריכות רפורמה. האם מארגני ההפגנה מצפים שבן-לילה יימצא הכסף? האם האמירה שנזרקת לחלל האוויר הדחוס בין האוהלים, "אז תקצצו בביטחון", רצינית? סביר שניתן לקצץ וצריך לחלק את העוגה אחרת, אבל בכל אופן, ישראל, במצבה האסטרטגי הביטחוני, לא יכולה שלא להקדיש נתח מרכזי מתקציבה לביטחון. מצוקת הביטחון היא מגבלה שכל מי שרוצה להיות ישראלי צריך להבין שעליו לחיות איתה. גם מי שתומך, כמוני, בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, לא אמור להיות כה תמים לחשוב שכשתוקם פלשתין - חמאס וחיזבאללה יאפסנו את הקלצ'ניקוב. האבסורד העמוק של מארגני המחאה הוא שבשעה שהם מדברים על מהפכה כמעט קומוניסטית במהותה, הם מתנהגים כרוכל בורגני בשוק. מהפכה פירושה שינוי תודעתי. והם, אם לתמצת, מבקשים עוד כסף. דירה. נוחות. זה לגיטימי, כמובן, אבל זו לא מהפכה. שינוי תודעתי מהפכני פירושו, למשל, לומר "אנו צעירים, יש לנו כוח - בוא נקים עוד תל אביב, אבל בנגב, רק תסייעו לנו בתשתית תחבורתית הולמת". שינוי תודעתי הוא להכיר את ההיסטוריה שלנו ולזכור כי מלכתחילה הכריז האב המייסד בן-גוריון, בלי מורא מהאמת, כי עתיד המדינה טמון בהתיישבות בנגב ובגליל. יתרה מזו, שינוי תודעתי אמור לגרום למארגני המהפכה לחשוב מדוע בכלל לרדוף אחר דירה כבר מגיל 20. הרי הסטודנטים בצרפת ב-68' לעגו למרדף הבורגני אחרי מותרות - הם לא צעקו "גם אני רוצה". המחאה ביקשה, בצדק, לבטל את המושגים הישנים של ימין ושמאל, כלומר הוויכוח על השטחים, ולאחד את המעמד הבינוני. ואמנם, זו טעות נפוצה מצד אנשי ימין לטעון כי זו הפגנת שמאל. נכון, מי שמכיר מקצת מהנפשות הפועלות - ואני מכיר - יודע כי בדעותיהם רבים ממארגני המחאה מצביעים שמאלה ממרצ. אבל גם אם פוליטית הם שמאל, זכותם ואף חובתם לצאת במחאה חברתית שאינה נעוצה רק ברצון להפיל את נתניהו. מה גם שאין להתעלם מכך שבקרב המאסה הקריטית של המפגינים יש אכן ישראלים מכל הגוונים. אולם בסוף חייבת המחאה להתנקז לפוליטיקה של ימין ושמאל. לטווח הארוך, שינוי סדר העדיפויות מחייב יציאה מהשטחים, כמו גם בחינת היחס לשני המגזרים הפחות יצרניים - הערבים והחרדים. אלא שעל כך העם עדיין חלוק, ואי אפשר לאחדו מלאכותית בנושא אחד - צדק חברתי - ולהתעלם מהקשר לנושאים שעומדים בזיקה לו. מארגני המחאה צריכים להכיר בכך, ועליהם להביא בחשבון כי גם אם ישראל תצא מהשטחים, יחייב הדבר את המדינה, לפחות בשנים הראשונות, למאמץ כספי אדיר שיבטל כל אפשרות לצדק חברתי מיידי (ובמצבה של ארה"ב גם לא ברור מי יוכל לסייע לנו בפינוי ובהיערכות חדשה). על מארגני המחאה להתעשת ולהחליט אם הם רוצים להתדיין עם הממשלה על כמה שינויים לגיטימיים, או שברצונם ללכת עד הסוף ולהקים מפלגה שתאמר את דעתה בבהירות וגם תספר כיצד ניתן ליישם את הרעיונות. אפשר גם להמשיך להפגין ולשבת באוהלים. העם יבין שהוא בעיקר בא להשתזף שם. מהשמש או מאור המצלמות, אותי זה כבר משעמם.
