לפני חמישים שנה, ב־14 באוקטובר 1964, זכה ד"ר מרטין לותר קינג בפרס נובל לשלום. בן 35 היה אז, הגבר הצעיר ביותר שזכה בפרס היוקרתי. בכך הפך "רשמית" לסמל המאבק למען זכויות אדם, ובעיקר למען שוויון לשחורים באמריקה. בלב המאמינים בשלום, בשוויון, בזכויות אדם ובעיקר בקשר שבין נושאים אלה, נותרו רעיונותיו המעוצבים, נאומיו וספריו גם שנים לאחר שנרצח בידי מתנקש בגיל 39.
קינג נולד באטלנטה וניתן לו שם רגיל למדי, מייקל, אך במהלך ילדותו הוחלף שמו על ידי אביו, כומר בפטיסטי, שלאחר ביקור בגרמניה התרשם ממורשתו של מייסד הנצרות הפרוטסטנטית במאה ה־16, הנזיר מרטין לותר. קינג הצעיר לא בייש את שמו החדש - הוא היה לנער בעל דעות עצמאיות וידע להגן עליהן.
הוא לא היסס לחלוק עם בני כיתתו את ספקנותו באשר לאלוהים למרות החינוך הדתי שקיבל, ועורר עליו כעס רב כשבגיל 13 הבהיר שהוא מתכחש לסיפור תחייתו של ישו. עם זאת, הלך בדרכי אביו, למד תיאולוגיה ואף הוכשר לכמורה, ובגיל 24 נשא את לורטה, אישה דעתנית.
הזוג הצעיר התיישב באלבמה, קינג מונה לכומר הכנסייה הבפטיסטית במונטגומרי, ובמקביל המשיך ללמוד לדוקטורט. באותן שנים, אמצע שנות ה־50, אלבמה היתה מוקד חיכוך בין שחורים ללבנים. ב־1955 התרחשה בה פרשת רוזה פארקס, שהשפיעה על אמריקה כולה.
פארקס צייתה אז לחוקים, כשעלתה על אחד האוטובוסים בעיר והתיישבה בחלקו האחורי. לבנים מלפנים, שחורים מאחור, אמר החוק שהרחיב וקבע: אם מלפנים לא יישאר מקום לאדם לבן, יהיה חייב השחור לפנות לו את מושבו מאחור. כשהתבקשה לעשות כן, פארקס סירבה. היא נעצרה מייד על ידי המשטרה, נשפטה והורשעה. המהומה סביב משפטה היתה גדולה, ורבים ביקשו מהכומר החדש להוביל את המאבק לביטול ההפרדה באוטובוסים. לאחר שהיסס מעט - קינג נענה.
ב־13 שנות פעילותו הציבורית שלושה עקרונות הינחו את קינג: התמקדות ביעד מוחשי; פעילות לא אלימה; נכונות להקרבה. כך גם פעל כדי להשיג ללא אלימות את היעד שנראה פשוט - ביטול ההפרדה. האמצעי שבחר היה החרמת הנסיעה באוטובוסים. השחורים והמזדהים איתם הלכו ברגל, או שדאגו לעצמם להסעה פרטית. היתה גם הקרבה - נכונות להיעצר ואף להסתכן (פצצה נזרקה לביתו במהלך מאבק האוטובוסים).
חרם של שנה(!) עשה את העבודה. רוב נוסעי האוטובוסים היו שחורים, ובלעדיהם עמדו חברות האוטובוסים בפני קריסה. הלחץ סגר עליהן, הסוגיה הגיעה אף לבית המשפט העליון, וזה קיבל החלטה דרמטית - ביטול ההפרדה הגזעית. מכאן ואילך הותר לשחורים לשבת בכל מקום פנוי באוטובוס. זה היה ניצחון חשוב לקינג הצעיר, שתמונותיו הופיעו כמעט בכל העיתונים בעולם, לצד פארקס.
ללא מורא
בתוך שנתיים, כשעמד בראש ההנהגה הנוצרית בדרום, סומן קינג על ידי ה־FBI כאיום. הוא מצא עצמו נתון למעקב מתמשך בשל החשד שגורמים קומוניסטיים חדרו לארגונו, אף שכוונתו המוצהרת היתה לגייס את כנסיות השחורים למחאה לא אלימה נגד הגזענות והפגיעה בזכויות אדם.
גם בתוך המחנה האפרו־אמריקני קם לו יריב משמעותי, מלקולם אקס, שביקר את קינג על ההימנעות בכל מחיר ממחאה אלימה, והאשימו בניסיון להשתלב בחברה הלבנה על חשבון השמירה על הגאווה השחורה. קינג לא נרתע ודבק באסטרטגיה ובטקטיקה הקבועות שלו: שוויון והשתלבות בדרך לא אלימה. ב־1959 ביקר קינג בהודו ולמד את תורתו של גנדי. הוא שב לארה"ב משוכנע לחלוטין בצדקת דרכו - מחאה ללא אלימות (גם לגנדי עקרונות אלו עלו בחייו - נרצח ב־30 בינואר 1948).
כשהוא מלווה באנשיו הגיע קינג ממוקד סכסוך אחד למשנהו ואירגן את המחאה המקומית. הוא הגדיר את המטרה, עורר את דעת הקהל דרך אמצעי התקשורת והכניע את שלטונות המקום. גורם משותף להצלחות - נזק כלכלי שנגרם על ידי תנועת המחאה המחרימה.
לאחר אחת מאותן הפגנות נגד גזענות, בג'ורג'יה, קינג נעצר ועומדת לפניו ברירה: קנס של 178 דולר או מעצר של 45 יום. קינג בוחר, כמובן, במעצר (אחד מ־29 מעצרים לאורך שנות פעילותו). אמריקה מזדעזעת מהמשפט המהיר ולאחר שלושה ימים בלבד קינג משוחרר.
מייד אחר כך, לאחר שההפגנות נגד חוקי ההפרדה בברמינגהאם (אלבמה) מביאות לביטולם, קינג נשאל מיהו הגורם הבעייתי ביותר מבחינתו. תשובתו חדה ומצליפה: לא הלבנים הקיצונים, אלא דווקא הלבנים הליברלים, המתונים, שמאמינים בסדר יותר מאשר בצדק.
על פיסגת ההר
הנשיא ג'ון קנדי עוקב אחר מאבקו של קינג. הוא מצטרף למאבקו וקורא למדינות ארה"ב לבטל כל חקיקה גזענית. בתגובה על כך באוגוסט 1963 עומד קינג בראש מצעד תמיכה ענק בנשיא - שמתקדם לעבר וושינגטון - אשר ממנו עולה הקריאה לשוויון. שם הוא נושא את נאומו הנודע: "יש לי חלום".
עכשיו, ממרום מעמדו הבלתי מעורער, כבר אין הוא מסתפק במאבק למען השחורים, וטוען כי המאבק הזה צריך להיות משולב במאבק בקפיטליזם האכזרי ובמלחמה המיותרת בווייטנאם. מתנגדיו מאשימים אותו בכך שהוא משחק לידי האויב, ושהוא מייצג שמאל קיצוני שולי, אבל קינג אינו מרפה - הוא מצליח להוביל הפגנת ענק נוספת של 400 אלף איש מן הסנטרל פארק בניו יורק ועד בניין האו"ם, בקריאה לסיום המלחמה.
ב־4 באפריל 1968 נרצח קינג כשעמד על מרפסת המוטל שלו בממפיס טנסי, לאחר עוד נאום ידוע - "הייתי על פיסגת ההר" - שבו אמר, בסוג של נבואה: "אינני יודע מה יתרחש עתה, אך ימים קשים עתידים להגיע. לי אין זה משנה כבר. הייתי על פיסגת ההר. כמו כל אדם, הייתי רוצה לחיות חיים ארוכים, אריכות ימים היא מטרה חשובה, אבל איני מודאג בעניין זה: אני רק רוצה לעשות את דבר האלוהים, והוא הירשה לי לעלות על פיסגת ההר. משם ראיתי את הארץ המובטחת. ייתכן שלא אגיע איתכם לארץ המובטחת..."
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
