האסימטריה של הסרבנות

המכתב של 43 מחיילי המילואים של 8200 מחזיר אותי אל תקופת מלחמת לבנון הראשונה ואל ההיסטוריה של הסרבנות. יצוין מייד כי סירוב פקודה - מכל סוג שהוא - אסור ואינו חוקי, והוא המפתח לאנרכיה ולדהירה במדרון חלקלק. ובכל זאת, לדעתי, אין סימטריה בין סוגי הסרבנות כפי שהיו במהלך השנים.

במה דברים אמורים? קיימים לפחות שני סוגים של סרבנות. הראשון - כאשר חייל או מפקד מסרב לירות או לבצע פעולה מלחמתית אחרת בעיצומה של מלחמה. הסוג השני הוא סירוב למלא פקודת פינוי/גירוש של אזרחים מבתיהם, אשר עומדים בפני הריסה מטעם החלטת ממשלה. אל הקבוצה הראשונה יש לצרף את אלי גבע, מח"ט שריון ממלחמת לבנון הראשונה. הוא סירב להשתתף בכיבוש ביירות והרמטכ"ל הדיח אותו מהצבא.

לקבוצה זו יש לצרף גם את חיילי המילואים של יחידה 8200 וחיילים שסירבו לשרת בשטחי יהודה ושומרון בטענה כי השטח כבוש, וכמובן את הטייסים החתומים על מכתב ברוח דומה. ועם הקבוצה השנייה נמנים, למשל, חיילים (לא שמעתי על כאלה) אשר סירבו לפקודת הפינוי בגוש קטיף.

החוק, כאמור, הוא אותו חוק, אלא שהמתבונן והחוקר האובייקטיבי - נניח משלחת חוקרים מאוסטרליה או מקנדה - היה ממליץ לשנות את החוק או לפחות להתייחס אל מפריו בצורה שונה בתכלית. 

כך, למשל, מפקד פלוגת מג"ב, אשר נצטווה לפנות את בית משפחתו באחד מיישובי גוש קטיף, עמד בדילמה שונה בתכלית מאשר חייל 8200 אשר במו פיו יכול להציל או חלילה להביא לפגיעת עשרות חיילים, מפאת המידע אשר מצוי אצלו ורק אצלו. מפקד הפלוגה יודע שהוא יכול לגשת אל מפקדיו מבעוד מועד ולומר להם - אני מצטער, אשא בעונש, אפרוש מהצבא האהוב עלי, אבל את ביתי אני לא מפנה. הדמוקרטיה לא תיפגע בשל סירוב זה. הוא גם מודע לכך שיש כאן סירוב פקודה, אבל המוסר מעל הכל.

איזו דילמה עומדת מול חייל ב־8200 במצב שבו חיי לוחמים רבים עומדים בסיכון מובהק? האם המוסר הנעלה שלו עדיף על המוסר של המאות הרבות של חבריו, אשר ימשיכו לעשות את המלאכה "השחורה"? ואם בהשוואה עם מפקד הפלוגה ממג"ב עסקינן, הרי חייל 8200 ידע גם ידע זמן רב קודם את אופי המלאכה של איסוף מודיעין וידע גם ידע על המגבלות "המוסריות" של הוצאת מידע מהאויב בשיגרה כמו בעת המלחמה. ובכל זאת, כנראה חותם היחידה המתנוסס בתעודת השחרור שלו חזק כמה מונים (או כמה מניות של מיזם אזרחי חדש). 

באופן לא מפתיע, העיסוק בסירוב פקודה של "מתנחלים", אשר עמד כבר במבחן, גדול לאין שיעור מסירובי הפקודה של חיילים ושל טייסים מהצד "הנכון" של המתרס הפוליטי. אין צורך להתאמץ כדי למצוא אהדה והבנה למניעים שלהם, בעוד כלפי סרבנות "ימנית" קיימת סלידה מעל כל במה תקשורתית או ציבורית. זו העת לדון מחדש בסימטריה הלא נכונה שבין סוגי הסרבנות. 

הציבור הרחב סולד באופן מובהק מסרבנות מלחמה לעומת סרבנות גירוש, ויחס התקשורת צריך להשתנות בהתאם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו