1. שבוע בדיוק לפני פתיחת העונה ומשחקה הראשון אי פעם בארנה, השלימה הפועל ירושלים את הסגל שלה לעונה הקרובה. הקיץ של ירושלים התחיל בקול תרועה עם החתמת הבזק של דונטה סמית', כאילו שאין בשטח איזו אלופת אירופה שאמורה להיות היעד המועדף עבור הזר הטוב ביותר שנחת כאן מאז אנתוני פארקר. בהמשך עמדו אורי אלון וגיא הראל במטרתם לשמור על המשכיות בסגל והשאירו את דרווין קיצ'ן ואת ברייסי רייט עם חוזים ארוכי טווח. האוהדים של ירושלים קיבלו תיאבון, פרנקו משך את החבל שניתן לו עד הסוף, חיכה עד הרגע האחרון, עד שלבסוף החליט להחתים את טוני גפני ואת ג'וזף ג'ונס. בדרך, אחרי עזיבתם של ג'וש דאנקן וארט פרחוסקי, ירושלים אמרה לא פעם כי "מי שיהיה בקבוצה הם שחקנים שאנחנו רוצים, ושרוצים להיות כאן".
2. ירושלים בעידן אלון מיהרה לבסס את עצמה כקבוצה שמסמנת שחקן שהיא רוצה – ומשיגה אותו. כך עשתה עם הלפרין, אליהו, רייט ועכשיו סמית'. אבל גם אם בהנהלת הקבוצה יכחישו, תהיו בטוחים שגם הם מודעים לכך שגפני וג'ונס הם בלי צל של ספק ירידה ברמה לעומת פרחוסקי, ובטח ובטח שלעומת דאנקן, אחד הזרים הטובים בליגה בארבע השנים האחרונות. לכן, אם זורמים עם הגישה של ירושלים, חייבים לשאול: למה בבירה לא רצו את דאנקן? כיצד קרה שבמהלך כל העונה שעברה דובר לא אחת על השארת פרחוסקי, שהביע מצידו רצון גדול להישאר, ובסופה החליטו שלא להמשיך איתו?
האדומים הדגישו במהלך הקיץ שוב ושוב שסגל הקבוצה לעונה הקרובה יהיה טוב יותר מזה של אשתקד. סמית' הוא שדרוג אדיר לעומת דופרי הבינוני להחריד, אבל במקום דאנקן המצטיין ופרחוסקי המבטיח הגיעו גפני וג'ונס. בינוניים וסבירים.
3. דאנקן ופרחוסקי דרשו שדרוג בשכרם וחוזים ארוכי טווח, ובמקרה של דאנקן לפחות - בצדק גמור. אורי אלון, מצידו, הבהיר פעמים רבות שתקציב הקבוצה יגדל בהדרגה. סמית' הגיע בכסף גדול מאוד (כ-600 אלף דולר לעונה) וגם חוזיהם של קיצ'ן, רייט ואליהו שודרגו, ולכן מתקבל הרושם שירושלים הגיעה למצב שבו עליה להחתים את שני הזרים האחרונים בתקציב קטן בהרבה ממה שהאוהדים, לפחות, ציפו. ההערכה היא שגפני וג'ונס עלו ביחד לירושלים כחצי מיליון דולרים, סכום שהיה מספיק לפרחוסקי, אבל בוודאי שלא לדאנקן. הגדלת התקציב הוקדשה בעיקר לסמית' ולגארדים, אבל כנראה שחיזוק באזור הצבע נשכח איפה שהוא במעבר בין מלחה לארנה. עם זאת, ההנהלה הבטיחה שאם הקהל יחזיר אמון וירכוש בהמוניו לפחות 5,000 מנויים, הם יגיבו בהחתמת ענק נוספת. האוהדים קיימו את הצד שלהם עם 4,500 מנויים, ההנהלה עדיין לא.
4. אם ללמוד מהעונה שעברה, זה לא יהיה הימור מטורף להניח שירושלים עוד תעשה שינויים בסגל במהלך העונה, וחבל, כי לירושלים היו בקיץ הזה שלושה מצרכים שלא היו לה מעולם: זמן, כסף ושקט. עמדת הסנטר בירושלים אחרי החתמת ג'ונס היא נקודת חולשה משמעותית. קשה לראות איך סנטר נמוך יחסית ולא אתלטי כמו ג'ונס, שלפי הערכות מסוגל לתת כ-25 דקות במשחק, יצליח לתת מענה הולם לגבוהי אירופה. הגיבוי שלו מהספסל, יניב גרין, אולי יספיק לליגה, אבל גרין בן ה-34 כבר לא ילד ויתקשה באירופה.
עושה רושם שירושלים התעוררה בספטמבר, הבינה שאין לה גבוהים והחליטה להחתים במהירות שני שמות סבירים שהיו פנויים בשוק. קיץ שלם היה לפרנקו והראל כדי למצוא שני שחקני פנים איכותיים, אבל לבסוף הם נשארו עם החתמות שהיו אולי לגיטימיות לקבוצת ליגת על ללא יומרות, אבל לא למי שמדבר על יורוליג בכל הזדמנות. החתמתו של גפני, אגב, מובנת הרבה יותר היות והוא מיועד להיות מחליפו של אליהו והוכיח את עצמו כשחקן הגנה יוצא מן הכלל בכל מקום שבו שיחק.
5. ואולי, מי יודע, בקרוב מאוד החששות יתפוגגו. אולי ג'ונס ימציא את עצמו מחדש כחיית צבע ויוכיח שהגובה לא באמת משנה. את היול"ב קאפ לקחה ירושלים עם טונג'י אווג'ובי, סנטר של 2.02 על נעלי עקב, אבל עם נשמה בגודל של הארנה. אולי פרנקו, שידוע כמאמן שמוציא משחקניו יכולות שהם לא ידעו על עצמם, יפרח עם שני שחקני הפנים הלא מוכחים. אבל עד אז, השחקנים החדשים של ירושלים הן בחזקת סימן שאלה גדול מאוד, אולי גדול מדי. בינוניים וסבירים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
