"ביום שני, לאחר שכבר אגיע לחאלב, אנסה לראיין את אחד המנהיגים של קבוצות המורדים. הבחור הסורי שהייתי איתו בקשר עוד בטורקיה הבטיח לחבר בינינו. מעניין אם האזורים האלה עדיין מחוברים לאינטרנט, אחרת אצטרך לעבור לרובע אחר כדי להעביר את החומרים למערכת. ביום שלישי - יש מצב לנסוע לאחד הכפרים העלאוויים ולראיין את התושבים שנשבעו אמונים לשלטון, אם לא יהיו הפצצות בשעות הבוקר. מעניין אם אפשר בכלל לקנות מצרכים במהלך היום, כי צום הרמדאן עוד בעיצומו".
זו כנראה השיחה שניהל סטיבן סוטלוף עם עצמו כאשר עמד להיכנס לסוריה, שם נחטף על ידי המחבלים של דאעש. זה התסריט שכל העיתונאים מריצים להם בראש לפני שהם עומדים להיכנס לאזור מלחמה "חם". אתה מנסה להתמקד בדברים ממשיים, לבנות את הלו"ז בתוך סיטואציה בלתי אפשרית ובלתי צפויה, וכן, המחשבות על "מה יהיה אם..." אף הן מסרבות לגווע, למרות התקווה שהמזל העיתונאי ישחק לידך גם הפעם. האם ייתנו לעבור במחסום? האם יגנבו את הכסף? ישברו את המצלמה ואת הידיים? המחשבות האלה באות והולכות, גורמות ללב להתכווץ לרגע - ונעלמות.
רבות נכתב ונאמר ביממות האחרונות על סטיבן סוטלוף. נאמר שהיה הרפתקן, שלא היה עיתונאי במקצועו, לא עבר "הדרכה מקצועית", לא הועסק במקום עבודה "מכובד" - כלומר היה פרילנס ולא עובד שכיר בעיתון. אלה הם דיבורים מסוכנים ומכעיסים, בייחוד כאשר הם נכתבים או נאמרים על ידי עיתונאים עצמם, עמיתים למקצוע שכביכול היו אמורים להבין שאין שום דבר בעולם, שום הכשרה ושום קורס, שיכול להכין אותך להטרדה, לשבי, לתקיפה מינית, לרצח.
יש עיתונאים שחולמים על רומנטיקה מזויפת של מלחמות וסכסוכים, יש גם כאלה שנקלעו לכך במקרה. יש גם אחרים, שרואים את חובתם המוסרית לראות ולספר את הסיפור, או כאלה שבונים על שכר נאה. כך או כך, העולם מלא בעיתונאים ובעיתונאיות שמסתובבים באזורי מלחמה, בכיכרות של מהפכה, במחנות פליטים ובאזורים מוכי אסון.
אני לא מכירה עיתונאים שהכריחו אותם לנסוע לאזורים שנחשבים למסוכנים - בדרך כלל מדובר בתופעה הפוכה: הכתבים הם אלה שמנסים לשכנע את המערכות שלהם לאפשר להם לנסוע אל הלא נודע.
לי אישית יצא לעבוד בכמה מקומות "חמים". עזה בתקופת האינתיפאדה; משחתת אמריקנית במפרץ הפרסי בימיה הראשונים של המלחמה ב־2003; לבנון, סוריה, לוב. הייתי בכיכר תחריר במצרים בינואר 2011 בעת הדחתו של הנשיא מובארק, וגם ביוני 2013 בעת ההפיכה נגד הנשיא שאחריו - מוחמד מורסי. בעת ההיא עבדתי כעיתונאית כבר יותר מעשור; אני דוברת ערבית ומכירה את התרבות המקומית היטב. אבל אין דבר וחצי דבר שיכול היה להכין אותי למפגש עם "כיכר המיליון", שעת עוצר שהשתיקה את קהיר השמחה והרועשת; עם הבריונים שהסתובבו בלילה בשכונת זמאלכ היוקרתית, מחפשים לבזוז ולתקוף; עם החשדות של האנשים שניסו לברר אם אני ועמיתיי קשורים לאל־ג'זירה. שום דבר בעולם לא הכין אותי למראה של גמלים רומסים אנשים בכיכר ב־2 בפברואר 2011, כפי ששום הכנה לא עזרה כשאני ושני עיתונאים נוספים נעצרנו לזמן קצר על ידי החיילים שחשדו במצלמות שלנו.
אף אחד מאיתנו לא חיפש צרות. כולנו מיעטנו לדבר, התלבשנו בבגדים שאינם בולטים, ובכל זאת זה קרה. על מה חשבנו באותו הרגע? בעיקר איך להסתיר את הזיעה הקרה ששטפה את הגוף, איך לענות לקצין המשופם ששואל את השאלות בבליל אנגלי־ערבי, ואיך לא להסגיר את הפחד ואת הלחץ. לאחר שיחה קצרה שוחררנו וצווינו "לחזור למלון ולא להגיע לכיכר", אבל מובן שחזרנו בתוך דקות אחדות. היינו זהירים, לא נכנסנו למערבולת אנושית, צילמנו מהצד, הסתתרנו בסמטאות כאשר חשנו סכנה.
שילוב של סכנה וביטחון
ללארה לוגאן מרשת CBS האמריקנית, שהיתה בכיכר כמה ימים מאוחר יותר, לא היה מזל כמו שלנו. גם היא עבדה פעמים רבות באזורים חמים, גם היא חשבה שהיא בורכה בחוש שישי. יתרה מזאת - לארה הסתובבה עם שומרי ראש, לוקסוס שעיתונאים מעטים זוכים בו. ובכל זאת לארה נכנעה להמון ונפלה קורבן לתקיפה מינית מחרידה. כמות העיתונאים והעיתונאיות הזרים שהגיעו לעבוד במצרים בעקבות המקרה של לארה לוגאן לא פחתה. עם זאת, נשים התחילו להתנהל בזהירות יתרה, נמנעו מעבודה בתוך ההמון, חיפשו פתחי מילוט עוד בטרם נקלעו למצב - וניצלו.
אין עיתונאי שלא מנסה להפחית את הסכנה או למנוע אותה. אני מסתובבת במצרים עם מטפחת ראש, כמה מחבריי שעבדו בלוב גידלו זקנים. אלה שלא יודעים ערבית - לומדים, אלה שדוברים ערבית - מסתירים אותה, כדי לא להסגיר מבטא חשוד. אם החברים המקומיים מייעצים להימנע מביקור במקום מסוים - מבטלים את התוכניות למרות ההבטחה לסיפור מעולה או ראיון נדיר. כמעט כל עיתונאי חש שהוא ורק הוא אחראי לגורלו ולביטחונו האישי. ידיד איטלקי שנחטף בעבר לפרק זמן קצר יחסית ברצועת עזה אמר לי פעם שהכוונה שלנו היא להביא את הסיפור, לא להפוך לסיפור. אז לפעמים מוותרים על סיפורים מרתקים שיכולים לסכן חיים.
כאשר עבדתי בעזה, ויתרתי כמה פעמים על אפשרויות סיקור באזורי ירי מאסיבי; בלוב נאלצתי בלב כבד לוותר על פגישה עם בכיר באחים המוסלמים כי כוחות הביטחון של קדאפי היו עלולים לחשוד ולחקור את הצוות שלי. לא נסעתי לסוריה ב־2011 כי כבר אז נראו דגלים שחורים של אל־קאעידה בהפגנות בדרעא ובחאלב. הניסיון הוא תמיד לשלב בין סכנה לביטחון, בין יצר הרפתקנות ליצר הישרדות.
אז למה אנחנו ממשיכים לעשות את מה שאנחנו עושים? למה לא לוותר ובמקום נסיעות למקומות מסוכנים, לנסות לנתח תמונות ומילים שמגיעים אלינו ממקורות אחרים? כי אנחנו מאמינים בסיפור, ומאמינים שחשוב לספר אותו. אנחנו מאמינים בכך שאין תחליף לבן אדם אמיתי שמגיע למקום מסוים, צופה במתרחש ומדווח מהשטח. אנחנו נוסעים לשם כדי להביא את הסיפורים החשובים של המהפכות וגם סיפורים אנושיים, אישיים, אך לא פחות חשובים להבנת האזור הזה והמתרחש בו. גם סטיבן סוטלוף האמין בסיפור בכל מאודו. יהי זכרו ברוך.
הכותבת היא פרשנית וכתבת לענייני ערבים בערוץ 9
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו