ראשית אדגיש חד־משמעית: כל עוד נמשך הירי - שנת הלימודים לא תיפתח אצלנו במרחבים.
למי שאינו בקי בנתונים, אסביר כי המועצה האזורית מרחבים פרוסה על שטח עצום של כ־580 אלף דונמים, והילדים אמורים לנסוע בבקרים ואחרי הצהריים מרחק של 40 דקות נסיעה על כבישים שכבר כעת מטווחים במרגמות וברקטות. אם לא די בזאת, הרי בסופו של דבר הם מגיעים למוסדות חינוך שאינם ממוגנים.
וזה לא הכל: במהלך מבצע צוק איתן היו כבר כמה נפילות של טילים בתוך קריית החינוך ובסמוך לה, כך שכמעט בכל יום מתבצע ירי תלול מסלול לכיוון המועצה שלנו!
נוסף על כך, אפילו המקלטים הבודדים שיש הם משנות ה־60 ואינם ערוכים בהתאם, כך שהלכה למעשה הם אינם יכולים לקלוט את התלמידים (כ־3,000 תלמידים בסך הכל) בעת הצורך. לכן איני מוכן בשום פנים ואופן שהתלמידים שלי יהיו כמו ברווזים במטווח.
לפיכך, במצב העניינים הזה שנת הלימודים אצלנו לא תיפתח במתכונת הרגילה. מה שנעשה בפועל, עד לשינוי המצב, הוא "למידה מרחוק" ואפשרות של למידה במקלטים בתוך היישובים (הפעלות לילדים), באופן כזה שאינו מצריך הסעה.
ודאי שמדובר בדבר מורכב וקשה, ומן הסתם כזה שאינו מספק מענה שלם לתלמידים - אבל עלינו להעניק להם זאת כדי לאפשר להוריהם לצאת לעבודה בידיעה שילדיהם נמצאים באיזושהי מסגרת, וכך לא לפגוע בחוסן האזרחי. זה לא יהיה פשוט, אבל נעשה זאת!
לכן, עם כל הכבוד לשרים היושבים בירושלים - נא הקשיבו לראשי הרשויות בדרום, שלאורך כל הלחימה העניקו את כל הגיבוי הנדרש לממשלת ישראל. אם ראש רשות לא מרגיש בטוח לשלוח את הילדים לבתי הספר, כנראה יש לו סיבה טובה; הוא זה שנמצא בשטח ומכיר את אופי המצב המתהווה בו, את התלמידים ואת ההורים. יש להעניק קרדיט לראשי הרשויות. אנו יודעים לעשות את העבודה לא פחות טוב מאלה היושבים בירושלים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
