במקום אוויר לנשימה

יש משהו מצמית בלקוניות של "אני באה משם" - ספרה האוטוביוגרפי של הציירת הקולומביאנית אמה רייס, שפורסם לראשונה תשע שנים אחרי מותה ורואה עתה אור בהוצאת זיקית. בעידן של אינפלציית רגשות מקהה חושים ומניפולציות מתוחכמות שנועדו לסחוט דמעות קולקטיביות דביקות, מרענן לקרוא ספר שהדרמה שבו נמסרת בדרך כה מאופקת. זהו ספר שמבעו הרגשי המפורש הגדול ביותר נמצא במשפט הפתיחה בכל פרק שלו, "חֶרמן יקר שלי". 

"אני באה משם", שמתאר את שנות ילדותה של הגיבורה בפרברי עוני, בכפרים קולומביאניים ובמנזר סגפני שאליו הובאה לבסוף עם אחותה, מספר את האירועים בלשון תיאורית ומרוחקת. אפילו תיאורי הרגש עצמם (למשל מקרים של צער, בכי או שמחה) נמסרים באופן דיווחי מרוחק. 

ב"אני באה משם" אין מלחמות, אין היסטוריה כואבת ואין כמעט מציאות פוליטית וחברתית חיצונית. מבחינה זו נקודת השקפתה של הילדה המספרת את הסיפור מתחדדת ואינה "מופרעת" על ידי אירועים המתרחשים מחוץ לתפיסתה. 

המספרת מתארת את קורותיה באמצעות סידרת מכתבים לאדם בשם חרמן ארסינייגאס, הנשלחים מפאריס יותר מ־20 שנה לאחר ההתרחשויות המתוארות. אולם זהו רומן בהתכתבות במעמד צד אחד; אף שהמחברת מזכירה את מכתבי התשובה של חרמן, תוכנם אינו מפורט. כך, על אף המימד התקשורתי והדיאלוגי הכרוך בעצם רעיון ההתכתבות, המספרת והקורא נותרים בבדידות שעוצמתה המדכאת הולכת וגדלה ככל שהסיפור מתקדם. 

המספרת כלואה בבית או במנזר, נתונה לחסדיהן של מטפלות אכזריות ונזירות קשוחות, ילדות חסרות רחמים, כמרים נוטפי זימה ודוגמות דתיות נוקשות. הדמויות הקרובות לה יוצאות מחייה ומותירות אותה כלואה אך תלושה, סגורה מאחורי חומות אך חסרת כל נקודת אחיזה רגשית, עד שאפילו קשר עין מבעד לחור המנעול עם החלבן המגיע מדי בוקר, או מעט חום אנושי מצד אחד מאנשי הדת המבוגרים, הופכים עבורה לתחליף לידידות ואוויר לנשימה. 

"אני באה משם" אינו סיפור הילדות הראשון שרואה אור בזיקית. קדם לו "צוואתו של מוקיון" המצוין של הסופר הצרפתי בן המאה ה־19 ז'יל ואלס. מעניין שבשני המקרים בחרו המחברים בסגנון סיפורי ישיר וחסר מניירות. הם אינם כותבים בסגנון ילדותי או כזה שמזוהה כילדותי, אלא כרשמי אירועים מרוחקים: יתמות ופרידה, געגועים וחוסר הבנה, הטרדות מיניות, מחזור חודשי, רעב, בדידות, אהבה וכמיהה, מתוארים כולם בשפה חסכנית ומתבוננת, עד שקשה להאמין שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי שהמחברת מספרת על עצמה. 

ייתכן שהריחוק הוא פועל יוצא של הכתיבה המאוחרת וייתכן שלא, מכל מקום הוא יוצר אפקט הפוך. במקום פאתוס שמלעיט את הקורא בכפית, מתקבלת יבשושיות שננעצת בבשרו כסיכה חדה. 

אני באה משם / אמה רייס

מספרדית: סוניה ברשילון; זיקית, 285 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו