סוחרי המוות מעזה

1 תמונת ניצחון. גם אם עזה תיחרב וייוותר לוחם חמאס אחד חצי מת, הוא יזחל מבין ההריסות ויסמן באצבעותיו לאות ניצחון. מבחינת חמאס, עצם המלחמה נגדנו הוא ניצחונם, טעם קיומם.  

בסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש" נתקל המלך ארתור באביר השחור שאינו מרשה לחצות גשר. במאבק ביניהם ארתור כורת את ידי האביר, אבל האביר אינו מודה בהפסדו. חסר ידיים הוא ממשיך לקפוץ ומשחרר הצהרות על ניצחונו הוודאי. כשגם רגליו נכרתות ורק גופו נותר על האדמה, הוא ממלמל "נו, נקרא לזה תיקו". המלך ארתור עוזב את המקום, לא לפני ששומעים את האביר הכרות זורק לעברו: "בורח, הא? ממזר פחדן שכמוך; חזור לכאן וקבל מה שמגיע לך. אנשוך את רגליך!"

אנשים מתפלאים, מדוע חמאס לא דאג לרווחת נתיניו והשקיע את כספו, משאביו ומרצו בקניית נשק ובהפיכת עזה למבצר מלחמתי. מה יש להתפלא, הסתכלו סביב, מדוע חיים ערביי האזור כולו בתנאים כאלה? ממתי שליטים ערבים דואגים לאזרחיהם? קודם נחסל את ישראל, ואז את העולם החופשי, ואחר כך נראה. בינתיים עזה חרבה, תשתיותיה הרוסות, בנייניה מטים לנפול, המלט שהובא אליה הושקע במנהרות המפוצצות, אלפי הרוגים, מאות אלפי פליטים. העיקר שאפשר לשגר לעבר היאהוד טילים. אה, אלפי הטילים יורטו באמצעות ההמצאות של הציונים. אז מה נשאר? נכון, המוות. הסחורה המבוקשת ביותר בעזה. "בעוד היהודים הפחדנים אוהבים את החיים, אנחנו האמיצים אוהבים את המוות". פרופ' משה שרון ציטט באוזניי השבוע פתגם ערבי: "קוּם מעלי, צווארי אדום מרוב שהכיתי אותך"...

*   *   *

2 מספיחי המערכה האחרונה - תלונות מצד השמאל בדבר סתימת פיות. אותה חבורה שבמשך שנים סתמה את פיות כולנו - הרוב הישראלי - וקבעה מה נחשוב ומה נאמר, ובעיקר שמרה היטב לבל יחדור מישהו בעל עמדות פוליטיות אחרות את המבצר התקשורתי שבנתה - עכשיו מקוננת על שינוי כללי המשחק מבלי שהתייעצו איתה קודם. 

ד"ר יובל דרור פירסם בביטאון השמאל, "העין השביעית", ביקורת על ינון מגל, עורך וואלה, שהעז, שומו שמיים, להצהיר שהוא "קודם כל יהודי, קודם כל ישראלי ורק אח"כ עיתונאי". עיתונאות, אמר יובל דרור, מורכבת משלושה רבדים: לפעול ביושר לחשיפת האמת, לשאוף לעצמאות ולשרת את הציבור. אתם מבינים את כיוון המאמר: הוא קבע שמגל (ושאר העיתונאים השמרנים־ימנים) לא רק שאינו עיתונאי, הוא אנטי־עיתונאי, משום שהוא משרת את הציבור ולא את ה"אמת". אבל "אנחנו", ובכן אנחנו עיתונאים. 

עכשיו נסו להעביר בזיכרונכם את 20 השנים האחרונות - האם מישהו מחבורת המתנשאים הזאת ציפצף נוכח השתקת מתנגדי הסכמי הדמים באוסלו? האם מישהו ביקר בחריפות את תהליך ההתנתקות? האם הבליטו את קולות המתנגדים? הסתכלו על עזה כיום - זאת החבורה ששיווקה את הרעיון הגאוני של ה"התנתקות", עוד מילה מכובסת שהתקשורת ה"עצמאית" שיתפה איתו פעולה, רק משום שהמהלך המושחת והרה האסון הזה שירת את מטרותיה הפוליטיות. עיתונאים עאלק.

*   *   *

3 תשעה באב היום. בקהילות רבות נוהגים למנות את תאריך החורבן לפי ספר "סדר הדורות" - שנת 68 לספירה הכללית, כלומר 1946 שנים לחורבן בית תפארתנו השני ובעצם לחורבן המדיני של עמנו. אבל אנחנו יודעים שתאריך השריפה, כלומר פלישתו של טיטוס לירושלים והחרבת המקדש, אירע בשנת 70 לספירה, כלומר 1944 שנים לחורבן. איך זה מסתדר? שאלתי את הרב יואל בן־נון. אמר שלדעתו חז"ל מנו את החורבן מהשנה שבה החלה מלחמת האחים, כשנתיים קודם לשריפה. זה מסתדר עם אמרת חז"ל כלפי נבוזראדן, שר צבא נבוכדנאצר: "עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". זאת תובנה יפה. מלחמת האחים היתה העיקר בעוד השריפה הממשית היתה רק סימפטום, ביטוי חיצוני לשריפה הפנימית שאיכלה את הלבבות. אם כך, מה לנו ירושלים שרובה בנויה אם ירושלים שבלב עדיין מחכה לכל בניה ובנותיה? ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך - אסירי "התקווה", המייחלים להיות כינור לשירייך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו