המערכה בעזה טרם הסתיימה. הקבינט החליט שאין היגיון מבצעי או מדיני בלכבוש את הרצועה כולה וכוחות צה"ל נערכים בהתאם. למרות שהמלאכה בעיצומה וחמאס ממשיך לירות טילים לעבר מדינת ישראל, ניתן כבר בשלב זה להסיק כמה תובנות חשובות ויסודיות.
ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ורוב חברי הקבינט הביטחוני ניהלו את המערכה בקור רוח, בנחישות ובתבונה. ההיגיון הצרוף הכניע את רגשות הזעם והנקמה - רגשות טבעיים למי שמאבד בנים יקרים במחילות הקרב וסופג ללא הרף מטחי טילים. רה"מ עמד כצוק איתן מול שרים ציניים ומניפולטיביים שניסו לעשות הון פוליטי בימי מלחמה. שרים שניגנו על מיתרי כאב עממי וזכו לעדנה זמנית. השילוב של הפעלת עוצמה צבאית באופן מושכל עם ראייה מדינית מפוכחת יצר מציאות חדשה במזרח התיכון, שנותנת מקום לתקווה.
לפני מלחמת ששת הימים אזרחי המדינה חששו מיכולת "דור האספרסו" להילחם מול צבאות האויב. בתוך שישה ימים התברר כי חיילי צה"ל לחמו כאריות ושינו את מהלך ההיסטוריה היהודית. גם לפני מלחמת צוק איתן רבים הספידו את הצבא, דיברו על ירידה במוטיבציה, חוסר נכונות לשרת וכמיהה להגיע בעיקר ליחידת 8200 על מנת להכין סטארט־אפ לאזרחות. חיש מהר התברר לכל הספקנים כי לוחמי צה"ל מסורים, אמיצים ומקצוענים. לוחמים ללא חת שלא מפקירים חברים ובכל היתקלות פנים אל פנים עם מחבלים ניצחו והכניעו אותם. מפקדי חטיבות וגדודים צעדו בראש הלוחמים אלי קרב, נתנו דוגמה אישית, והזכירו לכולנו את המשמעות של "אחריי". חלקם נפצעו וחזרו. בבתי חולים הציבו מאבטחים כדי למנוע מפצועים לברוח ולחזור לחבריהם הלוחמים. רשימת הנופלים הוכיחה שצה"ל עדיין צבא העם, אהוב ונערץ. בין הנופלים היו תל־אביבים, בני קיבוצים, דתיים ועולים חדשים.
החברה הישראלית ברובה הפנימה, בדרך הקשה והמייסרת, כי כל הדיבורים על שלום היו הזיה מסוכנת. אורי אבנרי, שמעון פרס, א.ב. יהושע, עמוס עוז וחבריהם מכרו פטריית שלום במחיר מופקע. אפשר להשיג פטריות כאלה במחיר מוזל בבנגקוק. האזעקות והרסיסים בת"א היה בהם מספיק כדי שגם אנשי השמאל יפנימו כי המערכה איננה על אריאל ובית אל, אלא על עצם זכותנו להתקיים במולדת ההיסטורית. אני מאמין לבנו של אבו מאזן שאמר בקול ברור וצלול כי הוא מתכוון לחזור לבית המשפחה בצפת. האמירה שלו התבססה על מה שהוא שמע בבית, במסגד, בבית הספר ובקייטנה. חשוב שהמרצים באוניברסיטת ת"א יפנימו כי הקרב האמיתי הוא על שייח' מוניס (רמת אביב), חירבת עזון (רעננה) ואדמות קיבוצי השומר הצעיר שפעם היו בהן כפרים ערביים.
ליהודים מאז ומתמיד היתה כמיהה לשלום. ההיסטוריה המודרנית הוכיחה כי ידנו המושטת לשלום מעולם לא נענתה ביד מושטת מהצד השני. שלום יהיה רק בתנאי אחד: כששאר הערבים סביבנו יפנימו כי אין לנו שום כוונה לעזוב את המולדת. היהודים אינם צלבנים בארץ ישראל והם חזרו הביתה לנצח נצחים, את הבית לא עוזבים, בעיקר כשאין לאן ללכת. זו חזרה שמשמעותה גם להילחם ללא הרף בעוז ובגבורה גם אם ארוכה הדרך ולא קלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו