לאלברט איינשטיין מיוחסת אחת ההגדרות החינניות למהות השיגעון - אדם שמבצע בקביעות אותה פעולה ובכל פעם מצפה לתוצאה שונה. הסיפור של נבחרת ישראל, מבחינה מתמטית וספורטיבית כאחת, מוכיח, שוב, שאיינשטיין צדק. אם הנבחרת כושלת להעפיל לטורניר גדול זה 40 שנה, כנראה הפעם המיתולוגית ההיא, ב-1970, לא היתה אלא מקרה. הכדורגל הישראלי, מסיבות רבות ומגוונות, עדיין לא מוכשר מספיק כדי להתמודד ברמה הגבוהה בעולם, וכישלונותיה החוזרים ונשנים של הנבחרת מוכיחים זאת באופן אמפירי. זה לא קשור רק לחלוצים וגם לא לשוערים - זוהי בעיה עמוקה שמתחילה בכך שלהכשיר כדורגלנים טובים זו עדיין לא משימה לאומית. ישראל הוכיחה שבתחומים היקרים לליבה - פיתוחים צבאיים, היי-טק, קולנוע - היא יכולה להניב תוצאות המעמידות אותה בחוד החנית. כדורגל הוא תחום עדיין לא חשוב מספיק בהוויה הישראלית. זה לא אומר שלא צריך לנסות להשתפר, זה לא אומר שצריך להפסיק להאמין, וזה לא אומר שלהעפיל ליורו או למונדיאל זו משימה בלתי אפשרית. בכדורגל, ולא צריך להיות מאמן צרפתי מעולה כדי להבין זאת, הכל אפשרי. זו הסיבה לכך שבמוצאי שבת התכנסו עשרות אלפי ישראלים באיצטדיון רמת גן וייחלו לניצחון של ישראל על קרואטיה. כמובן, בדקה ה-90 שוב התאכזבנו. המעניין בשני השערים שספגנו הוא הקשר ביניהם: שניהם נבעו מחוסר ריכוז ומרפיון. לכאורה, אילו הבלם דקל קינן לא היה מאבד לשנייה את הריכוז ומושך את הקרואטי בחולצה - לא היה נשרק פנדל לחובתנו, והיינו יכולים לנצח. לכאורה. אם זה לא היה דקל, זה היה קורה למישהו אחר. ואותו רפיון, גם אם הוא מתרחש רק לדקה או שתיים במהלך המשחק, הוא תופעה קבועה שמגלמת את ההבדל בין כדורגלנים מוכשרים יותר, אישית וקבוצתית, לעומת נחותים יותר. יודע כל מי שמשחק כדורגל בשכונה: אם תתאמץ כראוי ותשמור על השחקן הכי טוב במגרש - תצליח להצר את צעדיו ולמנוע ממנו להבקיע כמעט במשך כל המשחק; אבל כמעט תמיד יבוא הרגע המתסכל שבו תתעייף, או תמעד, והוא כבר ינצל את השנייה הזאת ויבקיע. לכאורה, רק לכאורה, לו רק היית מסוגל להתמיד במאמץ, זה לא היה קורה. אבל זו אשליה. מכיוון שמה שאתה צריך לעקור הרים בשבילו מתבצע על ידי היריב בקלילות - רוב הסיכויים שאתה תתעייף ראשון. זו הסיבה לכך שכל מי שנכח במשחק במוצ"ש יצא מאוכזב מהתוצאה - אבל לא שרק בוז לנבחרת. הרוב אפילו מחאו כף. לכל הצופים ניכר היה שהשחקנים התאמצו, שהמאמן ניסה את כל הטריקים האפשריים (זה שנים שלא היה לנו מאמן שמסוגל לבצע בקלילות כזו שלושה חילופים התקפיים), ובעיקר ניכר היה שבדבר מה החמקמק הזה ששוב חסר לנו כדי לנצח אין לנו את מי להאשים. הרי זה לא שפרננדז השאיר מחוץ לסגל שחקן שיכול היה לעשות את ההבדל. ואי אפשר לומר שמי שבגללו הצרפתי זכה עד היום לביקורות על הדרתו מההרכב - גילי ורמוט - הוכיח שלשום שהמאמן טעה. ובכל זאת, הכותרות בעיתונות הספורט לא השאירו מקום לספק - "נמאס", "הביתה", "נקסט", "תחזור לפאריס". לא היה עלבון שלא שוגר לעבר לואיס, בכל העיתונים, בכל האתרים, בכל רגע. המגוחך בהתנפלות על פרננדז היא שעד הקמפיין הנוכחי היה לנבחרת מאמן, דרור קשטן, שזכה לגינויים מכל קצות הקשת על היותו שונה לחלוטין מהנוכחי: שבלוני, אפרורי, חסר תעוזה. לכדורגל הישראלי יש יותר מדי בעיות מכדי שאפשר יהיה לתקן אותן בשלושה משחקים, גם לא במאמר. אבל לפני שבעזרת השם אולי ננצח מחר את יוון, מוטב להתחיל מהבעיה הדחופה והמעיבה ביותר על איכות הנבחרת - האופן הוולגרי שבו היא מסוקרת בתקשורת הישראלית.
