לחסל את שליחי תרבות המוות

מה מבקשת תרבות המוות סביבנו לשווק במאה השנים האחרונות? הסתכלו סביב וראו: אין יהודים בעיראק ולא "שטחים" בסוריה, ובכל זאת מלאכי המוות טובחים בחדווה איש ברעהו. לא מדע ולא תעשייה ולא המצאות לרווחת האנושות. רק מוות. והוא נעטף בשכבה עבה של תקינות פוליטית ארורה, שסירסה לכולנו את המחשבה. עשרות ארגונים עומדים על משמר זכויותיהם של שליחי תרבות המוות, בעוד אנו המומים מול אבסורד נוסף החוצה את קווי הסובלנות. רק שלא נקשר איסלאם עם טרור. כך ממשל אובאמה מתחילת כהונתו ועד לחיבוק הקטלני של ממשלת פת"'ח־חמאס. חטיפת הנערים מתחילה בחטיפת התודעה הבריאה של האנושות. אם לא נבין שעורפי הראשים ומובילי הנידונים למוות במשאיות בקר והשכבתם לעשרות ולמאות בבורות כרויים והמתתם תוך כדי יללות שמחה שטניות - אם לא נבין שהחבורה הזאת מתדפקת על גבולותינו, והצלחותיה מעודדות את תרבות המוות המקומית שלנו, נצטרך לשלם מחירים כבדים יותר בהמשך. 

פעולה

חובתנו לפעול במלוא הכוח נגד שליחי המוות, סייעניהם, התשתית הצבאית והאזרחית שלהם, מקורות המימון, משפחותיהם, חמולותיהם, כל מי שיודע ומהנהן ושותק. מכירים את הטענות המסרסות: "זה רק יחריף את המתח וימריץ את הטרור ויחזק את שרשרת הדמים". ממש לא. תרבות המוות אינה זקוקה להמרצה, היא הורגת ורוצחת וחוטפת, כי היא כזאת. פרפטום מובילה. חבל להכביר במילים. במקום לנסות להבין, נתייחס לזה כאל תופעת טבע. איש לא עוסק במשא ומתן עם גרורות סרטן - נלחמים בהן כדי לעוקרן מן השורש. יצמחו מחדש? נילחם שוב. חוזר חלילה? נילחם שוב. זה גורלנו. למדנו ב־150 השנים האחרונות לאחוז במגל ביד אחת ובחרב ביד האחרת. עד כה הצלחנו לא רע, תודה לאל. שכנינו וכל מקדשי תרבות המוות ילמדו שאיננו פוחדים מהתרבות הזאת ולא מתצלומי התקריב של הראשים הכרותים ושל האיברים המרוצצים. הם שצריכים לפחד מפנינו ומהידרדרותם שלהם, משום שהתרבות הזאת תביא אבדון וכליה רק עליהם. 

המשפחות

מפעם לפעם שומעים דיבורי ייאוש על ירידת הדורות ועל התמוססות האידיאליזם, על החומרנות שפשתה ועל "האח הגדול" ושאר ירקות. אבל אז מופיעות דמויות גדולות מהחיים, שאינן נותרות מרוחקות אלא מפיחות בנו עוז חיים ואמונה, ודווקא מתוך צערן מחזקות את האומה כולה. במקרה הנוכחי היו אלה האימהות והאבות שעמדו והזכירו את אמיתות חיינו. אם חפצי חיים אנחנו - ואנחנו כאלה - הנה הכיוון, המופת שלאורו צריך ללכת. שאר התלונות והוויכוחים הם קצף רגעי על פני זרמי העומק שחזקים בתוכנו יותר מכל זעזוע. האימהות הללו עמדו גם מול העולם, באחד המקומות הצבועים ביותר בפלנטה, מועצת האו"ם לזכויות האדם, שהיא הכל חוץ מזכותם של היהודים למדינה אחת עצמאית ולהגנה על חייהם. ושם, במקום ההוא, הטיחו בשם כולנו את האמת בפניהם החתומות של רודפי ישראל. לכן החיבוק האדיר שחיבקה החברה הישראלית את המשפחות הללו. לא רק חיבוק מנחם, אלא גם של הכרת תודה. 

התנחלויות

אהה, אמרו המקטרגים, הם מתנחלים, ולכן אפשר להבין ויש מקום להסביר, ובכלל, הם הביאו את זה על עצמם ושאר אמירות מטומטמות שרק יהודים יידעו להטיח איש ברעהו, אפילו בשערי תעשיית המוות. 

אז זהו, שכולנו מתנחלים. לא רק בהרי שומרון ויהודה, אלא גם בתל אביב. כולנו נחשבים בעיני שכנינו וחלקים בעולם כמי שגזלו ארץ לא להם. עלילת הדם השקרית הזאת מופצת מדי יום ביומו בידי אנטישמים ושונאי ישראל וגם בידי אידיוטים שימושיים בקרבנו. אין חדש תחת השמש. אבל זאת האמת: אנחנו מתנחלים כי חזרנו לנחלת אבותינו. פשוט. הארץ הזאת היתה שוממה וחיכתה לצאצאיה החוקיים אלפיים שנה, כמו אֵם ששמרה את חלבה לילדיה האמיתיים, כמו אהובה שחיכתה עד כלות לאהוב ליבה שנעלם. 

לארץ הזאת הגיעו כובשים מסוגים שונים ונוודים מארבע קצוות. אבל מאז גלינו וגורשנו, לא קמה פה מעולם ישות ריבונית אחרת. מה היתה הארץ הזאת לולא היהודים? מה היתה ירושלים לולא היהודים? הקבוצות הזרות מעולם לא רצו להתפשר עם שרידי החרב היהודים ששבו הביתה אחרי גלות ארוכה. עד היום הם מסרבים להתפשר ומבקשים לסלקנו מכל הארץ. גם מתל אביב. הרצח הזה מצטרף לשורה ארוכה של נרצחים יהודים, פירותיה המקוללים של תרבות המוות של שכנינו. המאבק על הארץ הוא מאבקנו לחיים. מול תרבות שקידשה את המוות הציבו המשפחות את קידוש החיים ואת הדבקות בארץ חיינו. 

תפילה

החברה הישראלית התוודעה בזמן שיא לכלי נשק עתיק בתולדות אומתנו: התפילה. עַם הספר מאמין במילה הכתובה והנאמרת, ובכוחה לנטוע שמיים ולייסד ארץ, לבקוע רקיעים ובעיקר לחבר בין הפרודים. גם שירה בציבור היא תפילה. היו כאלה שנבהלו מההתעוררות הדתית הזאת, אבל רובנו התפללנו. כל אחד בדרכו ובסגנונו. הלגיטימציה שניתנה לתפילה במרחב הציבורי לא תתפוגג, אלא תתמיד. הזכה שבתפילות אכן תחזיר - אם לא את המתים, אז את אלה שנותרו אחריהם, להיצמד יחד בכוח המילים העתיקות ולזכור מהיכן באנו ולאן אנחנו הולכים. גם אם נראה שהדלת נסגרה והגזירה נגזרה, כך מקובל במסורת עמנו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימְנע עצמו מן הרחמים". עניין של תרבות. ואמונה. ואחרי זאת, נזכור את דבריה העמוקים והאמיצים של רחל פרנקל, "אלוהים אינו עובד אצלנו". 

נקמה

איננו יודעים עדיין מה בדיוק אירע, אבל בשום מקום שפוי לא מתים כשמושיטים יד להסעה. בשום מקום שפוי לא מנהלים שיח צבוע על נחיצות הטרמפים בעוד דם בנינו שותת. בשום מקום שפוי לא מצדיקים בעקיפין את גורלם המר של הנערים הללו, ילדינו. 

אל תתלהמו, יאמרו אלה המתלהמים תמיד נגדנו ולטובת אויבינו. אל תקשיבו להם ולשיח הסירוס. מותר להתלהט ולכעוס על רציחת ילדינו והכנסתה של מדינה שלמה לשיגעון, מותר בהחלט לבקש נקמה. אנחנו השפויים, לא הם.  

תמיד תהיתי מדוע בגן העדן שואל אלוהים את האדם מדוע אכל מן הפרי האסור, ולאחר מכן שואל את האישה, ואילו את הנחש אינו שואל אלא מייד מעניש? הנה התשובה: לא שואלים נחשים מדוע הכישו. מרוצצים להם את הראש.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו