השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "חקת". בפרשה אפשר למצוא את דיני הנטמא במת על ידי מגע או כניסה למתחם שבו הנפטר נמצא, ואת דרכי טהרתו על ידי פרה אדומה.
לאחר מכן עוברת התורה לתאר את חטאי משה ואהרן הנוגעים לבקשת העם למים במדבר במקום הנקרא מי מריבה, חטא שבגינו לא זכו להיכנס לארץ המובטחת.
בהמשך מתוארים הסירוב של בני אדום לאפשר לעם לעבור בגבולם ולרכוש מוצרי מזון, מותו של אהרן והחלפתו בבנו אלעזר.
נדמה שהפרשה הכי רלוונטית בימים אלה מתחילה כשהעם מתקרב לארץ, ואז פורצים קרבות: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", כפירוש רש"י - "וישב ממנו שבי, אינה אלא שפחה אחת".
מתברר שהעם לא הצליח במשימתו הצבאית, אם כי לא מסופר על נפגעים רבים. עם זאת, האויב הצליח לקחת שבויים. התורה לא מפרטת כמה שבויים נלקחו על ידי מלך ערד, אך לא מדובר בהפסד דרמטי בקרב אלא בפגיעה באדם אחד שאפילו לא היה שייך במקור לעם ישראל, היינו השפחה.
והנה, נתבונן בתגובת העם. הוא אינו קורא להקמת ועדת חקירה: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַהשם וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". אפשר להגדיר את התגובה כסוג של תפילה ונדר לעשות משהו למען פדיונה של אותה נערה שבויה. ובאמת למה? מדוע תגובת העם קשורה לאיזה נדר ולאיזו התחייבות הם ייתנו למקדש ולא נובעת מתוך רצון לשנות את סדרי הקרב או הביטחון? האם לא היה הגיוני יותר לבדוק איך הצליח מלך ערד לשבות את הבחורה מאשר לנדור כל כך הרבה כסף למשכן? נראה כי התשובה נמצאת בסוג אחר של שיח שאותו מבקשת התורה ללמד.
כל מחדל התנהגותי של אדם חייב להיבדק ולהיות מטופל באופן המדויק ביותר. אין סומכים על ניסים, ומכל אירוע חייבים להפיק את מלוא הלקחים. על כך אין דיון בתורה כלל. אבל התורה לא תעסוק בכך מכיוון שהיא אינה ספר של תורות לחימה או סדרי ביטחון.
* * *
התורה עוסקת בשאלה שמעטים שואלים אותה - האם יש פשר לכך שתקלה מסוימת התרחשה בתוכנו? האם אירוע נוראי אינו צריך להזהיר אותנו מפני דברים הרבה יותר עמוקים? מלמדים אותנו רבותינו שכאשר אדם נמצא בעת צרה, הוא צריך להתבונן גם בשורשי הקיום שלו ולא להסתפק בסימפטומים. כשחברה רואה שלוקחים לה שלושה ילדים והיא מתעוררת לחשוב על הערבות שלה, זה עוזר לה להפיק מעצמה את הטוב שקיים בה.
המשכה של הפרשה במגיפת נחשים נוראה המכה בעם וגובה חללים רבים. משה עושה נחש נחושת וכל המסתכל בו מחלים. על האירוע הזה שאלו חכמים: "וכי נחש ממית או נחש מחיה?" אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים מייד היו מתרפאים. האם אמירה זו קוראת לביטול הרופאים מן העולם? חלילה וחס. התורה ציוותה "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. יש כאן חיוב חד וברור. אדם שלא ייוועץ ברופא יכול להיחשב שופך דמים, אבל אל לו לאדם לחשוב כי הכל נתון רק בידיו של הרופא.
המחלה החיצונית היא רק אות אזהרה לדבר עמוק יותר המתרחש בפנים. כאשר עם שלם מתלכד בנדרו ומוכן לוותר על זכותו לשלל, הוא בעצם מצהיר כי הוא חי בתודעה שבה הוא מבין כי הוא לא "האני של הכאן ועכשיו". אם אני מוכן לתת מעצמי לזולתי, אני מוכן להקריב מעצמי כדי שהאחר יוכל להתקיים.
בכך יוצר האדם פלטפורמה לסדר חיים שונה ממה שהיה מורגל אליו קודם, ובכך הוא מצליח לשנות את המציאות. אם רק נתבונן בכמות הטוב שקיים אצלנו, נצליח להבין כמה אור נמצא בחיינו כל הזמן - אור שרק מבקש להתגלות.
שבת שלום!
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
