יומן מלחמה

יום שישי, 13.6

האירוע תופס אותי בשבת בבסיס ברמת הגולן. מהחמ"ל של החטיבה מתקבלת הודעה קשה - חשש לחטיפה באזור עציון, שלושה נערים. המחשבות מתחילות לרוץ, אין זמן לשקוע וצריך להתארגן. התחלנו להכין את הגדוד שבאותו זמן נמצא ברמת הגולן, וכמה שעות לאחר מכן כבר הקפצנו כוח ראשון לדרום הר חברון.

אני עצמי באותו זמן, כחלק ממפקדת החטיבה העומד בראש החוליה הפיקודית של המח"ט, טרם הוקפצתי. אני בכוננות, מחכה לפקודה שתגיע ותשלח אותי להשתתף בחיפושים. ברור שאני הולך לקפוץ לאירוע ואני מוכן לכך, השאלה שנמצאת באוויר היא מתי. 

אין לי שום הסתייגות ולא פחד ואני משדר את זה גם לחיילים. נפלה בחיקנו הזדמנות להיות חלק ממשהו גדול, לעזור במציאת הנערים ולהגן על המדינה.

במהלך השבת אנחנו במצב של אי ודאות לגבי תחילת הפעילות שלנו ומכירים כל מה שצריך למקרה שניקרא למשימה. האנשים מתודרכים כבר מהבית ומארגנים את הציוד. בשבת בלילה החזרנו מחופשה את לוחמי גדוד שמשון שירדו לאיו"ש.

שבת 14.6

הודעת ההקפצה הגיעה. בתוך שעה אנחנו בדרך לאיו"ש, זמן בלתי נתפס. הכול תיקתק כל כך מהר שידעתי שאנחנו בכיוון הנכון. אני עובר בבית בטבריה, מנשק את שני הילדים הקטנים שלי ונפרד מאשתי, "זה מובן לי", היא אומרת. הרגעתי אותה שהכל יהיה בסדר ויצאתי, אין זמן לבזבז.

יום ראשון 15.6

התחלתי בעבודת ההקמה של מפקדת החטיבה ותידרכתי את החיילים שלי מהחפ"ק. בזמנים כאלה מיפקדת החטיבה הופכת להיות מפקדה התקפית, אנחנו מנהלים את המשימות, מיישרים קו לגבי היעדים ומוציאים לפועל את המשימות לפי כל גיזרה. אני מבין שבכל לילה נצא למרחב אחר לעשות מעצרים וסריקות, וגם שלא ידוע כמה זמן זה עשוי להימשך.

כבר ביום ראשון בערב גדוד שמשון יוצא לפעילות ראשונה: מעצרים וסריקות באזור כפר ג'ילזון שבחטיבת בנימין, בשיתוף פעולה עם גדוד של הנח"ל. אני במקביל מכין את הפעילות ליום שני, אין רגע דל.

יום שני 16.6

אני לא זוכר כמה זמן ישנתי. מהבוקר עד הערב אני עוסק בהכנת הפעילות המבצעית של הלילה, ידעתי שהפעם זו פעילות גדולה. נכנסנו למעצרים בסילוואן, תחושת השליחות היא ענקית. אנחנו עוסקים בסריקות אמל"ח בכפר, ותוך כדי גם חקירות בשטח של אנשים כדי להוציא עוד מידע. אני צמוד למפקד החטיבה, המתח מורגש באוויר, השקט הזה של הלילה מצד אחד ומצד שני האדרנלין שזורם בגוף ולא נותן מנוח. החיפושים נמשכים כל הלילה, ולפנות בוקר אנחנו חוזרים לבסיס. החיילים מלאי מוטיבציה, הצעתי להחליף את אחד מהם בקצין שביקש להצטרף למבצע אבל אף אחד לא מוכן לוותר. אני מרגיש גאווה גדולה, והכי שמח לשמוע מאוחר יותר ממפקדים נוספים כי זוהי הרוח בקרב כלל לוחמי הגדוד.

יום שלישי 17.6

12 בלילה, אנחנו בדרך לפעילות. זה הלילה שבו אנחנו עוצרים מחדש את משוחררי עיסקת שליט. הכוחות עסוקים בלמצוא כמה בכירים. נכנסתי עם מפקד החטיבה לאחד היעדים שבו היו לוחמי החטיבה, ובתוכו הם מצאו את חסן יוסוף - התחושה היא שעשינו את שלנו להלילה.

עוד לא הספקתי לעכל מה קורה סביבי ופתאום אני רואה מולי את אחי הקטן רותם. לא האמנתי, לא ראיתי אותו חודש בבית ופתאום הוא לידי באמצע מעצר, בתוך כפר ליד רמאללה. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי, לוקח לנו רגע לזהות זה את זה - אני מרגיש שהגורל הפגיש אותנו כדי לחזק את שנינו. אמא בטח תצחק על זה אחר כך בבית.

לא היה זמן להתרגש יותר מדי, ביציאה מהבית אמרתי לרותם שלום ושנינו המשכנו הלאה, כל אחד ליעד הבא שלו. בזמן פעילות אין פנאי להתעכב.

לקראת סוף המבצע אנחנו נתקלים בהתנגדות - אנשים מהכפר זורקים לעברנו אבנים וחוסמים את הדרך בצמיגים בוערים. עברנו אותם, צריך לסיים את המשימה שלנו. אנחנו הרבה אנשים, אני מניח שלכולם עברו אותן מחשבות בראש, שמחנו שאנחנו מגבים זה את זה וידענו שאין צורך לפחד.

חזרנו לבסיס ופרקנו את הציוד, פתאום אני קולט כמה אמצע לחימה תפסנו, הישג משמעותי ללילה אחד. השעה כבר חמש בבוקר, יש לנו רק שעתיים-שלוש לישון לפני שנצטרך לקום ולארגן את הפעילות הבאה. זה לא פשוט, אבל לי לא אכפת. אני יודע כי כל פעילות כזו היא הישג, גם אם לטווח הארוך.

יום רביעי 18.6

אנחנו בדרך לכפר נוסף עם שני גדודים מהחטיבה. תפסנו נשק ותחמושת, אני מרגיש שהכוח כבר ממש מיומן. אנחנו עוסקים בפעילות התקפית של תשתיות חמאס ומשתדלים שהפעילות שלנו לא תשאיר מקום שהוא בטוח להסתיר בו חטופים או אמל"ח, אירוע כזה לא יעבור בשקט. עובר לי בראש שכל צעד שאנחנו עושים מקרב אותנו לחטופים. החיילים מייחלים לרגע הזה אבל מבינים שגם אם זה לא קורה עכשיו, אנחנו עוזרים להרכיב את פאזל שהוא גדול מאיתנו, והמשמעות של העבודה היומיומית שאנחנו עושים מורגשת מאוד.

יום חמישי 19.6

שיחת טלפון מהבית. הבן שלי רק התעורר משינה ועוד לפני שדרש בשלומי שאל: "מצאתם את החטופים"? ילד בן 5, אפילו לא ידעתי שהוא מודע למצב. "עוד נמצא", אני אומר לו.

כבר שבוע אני ישן שעתיים בלילה אבל לא מרגיש מותש, האדרנלין זורם בגוף, לוקח זמן להתיש לוחמים במהלך מבצע. גם אם יידרש עוד זמן רב אנחנו לא נתעייף, נמשיך בסריקות, נמשיך במעצרים, נמשיך בתפיסות האמל"ח.

בלילה יצאה החטיבה למבצע גדול במיוחד - פשיטה מוסקת על כפר באזור בנימין. נכנסנו בכוחות גדולים והפתענו את התושבים. מדובר בכפר אלים במיוחד והיה ניכר שנדרש פה מאמץ מיוחד. כל החיילים רצו לצאת למבצע ואלו שנבחרו להישאר בבסיס התאכזבו. גם כשחשבתי שהם יתחילו להתעייף, המוטיבציה נשאר, גבוהה והם דוחפים זה את זה קדימה.

יום שישי 20.6

ב־7 בבוקר חזרנו מהמבצע לכיוון הבסיס. בערב כבר קיפלנו את החטיבה ועברנו לאזור בנימין. אם מישהו חלם על שבת רגועה בבסיס, היה ברור לנו שלא זה המצב. צריכים אותנו בחברון ואנחנו נהיה חלק מהמאמץ.

שבת 21.6

הסריקות נמשכות ללא הרף, אין ללוחמים רגע דל. אנחנו עובדים מסביב לשעון, בכל בית, בכל פינה, הופכים כל אבן כדי למצוא מידע שיוביל אותנו אל הנעדרים.

אין לדעת לאן ייקח אותנו השבוע הבא, אך אני בוטח בחטיבת כפיר שנהיה ערוכים לכל משימה שידרשו מאיתנו.

הכותב הוא קצין בטיחות חטיבתי של חטיבת כפיר. במבצע "שובו אחים" הוא מפקד הכוח שנמצא עם המח"ט. בן 29, נשוי+2, עד לפני חודש מ"פ מבצעית בגדוד דוכיפת

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו