יום הזיכרון הזה שייך לחברה הישראלית כולה - ולא רק למשפחות השכולות. אני אומרת את הדברים כאלמנה שיודעת - על בשרי, בנפשי - מה פירושו של אובדן. כמה המילה "חלל", שמשתמשים בה כדי לעדן את המילה "נפל" או "נהרג", פירושה ואקום או ריק נוראי שממלא את החיים, את הבית, את היום ואת הלילה. ובכל זאת, אני יודעת עוד מהימים טרם כניסתי, בכורח הנסיבות, אל משפחת השכול ואל המעגל הגדול הזה, כמה יום הזיכרון סימל בעיניי את התופעה הישראלית, הייחודית רק לנו: יחד.
כשאני חלק ממשפחה גדולה שבה נוצר חלל גדול של אובדן, אני חשה כמה היום הזה חובק את כולנו. ביום הזה נשכחות המחלוקות, המאפיינות אותנו באשר להמשך הדרך, בנוגע לדרך שבה עלינו לנהל את הבית הגדול שלנו - מדינת ישראל, ובכל הקשור ליחסינו עם אויבינו ועם שותפינו. כבר עם שקיעת השמש אור ליום הזה, אפשר להרגיש שהנחנו בצד ויכוחים לוהטים. עצרנו את ההליכה המפלגתית ואת ההתכנסות של מחנות־מחנות ועמדנו בשורה אחת: מול הכותל המערבי, בעצרות ההתייחדות, בערבי הזמר. במקומות האלה היינו יחד, זה לצד זה, בני עיר וכפר; עולים חדשים ובני הארץ הוותיקים; חובשי כיפות או מי שמכנים את עצמם "חילונים". ברור לכולנו - ולצערנו זה קורה רק יום בשנה - שאנחנו עם אחד, שעבר משותף לנו, ואם נלך יחד - עם כל השונות שבינינו - יהיה לנו גם עתיד אחד. ברור לכולנו שקליעי הכדור, פצצת הנפץ, המוקש וכל חיצי המוות האחרים שנורו אל עבר המחנה הגדול שלנו לא הבחינו בין אשכנזי לספרדי, בין דתי־לאומי לבין חילוני־שמאלני, בין קיבוצניק מהגליל לבין איש עיירת הפיתוח מדימונה, בין חייל מילואים מהרצליה פיתוח לבין מג"ד מעיר הפועלים חיפה. בשורת המוות הם עומדים יחד, ובשבילים שבין השורות שלהם, במסדר הנצח שבכל בית עלמין, אנחנו עומדים היום יחד: משפילים עיניים אל השמות, נושאים מבט למעלה אל האין ואל הסוף.
איני מטיפה, חלילה, לכך שיש רק דרך אחת. איני מצפה שכולנו נסכים מה נכון ומה לא נכון לעשות כדי לשמור על ביטחוננו - לשם כך יש בית נבחרים, שבו מיוצגים רחשי הלב של הציבור כולו. זכותנו וחובתנו, כנבחרי ציבור, להשפיע למען מי ששלחו אותנו אל היכל הדמוקרטיה הישראלי ולעצב את עתידנו. ובכל זאת, למען עתידנו ולכבודם של יקירינו שמסרו נפשם למעננו, מן הראוי שנלמד מן היום הזה ונזכור כמה רב המשותף על פני המפריד.
מאות האלפים שפוקדים ביום הזה את בתי העלמין הם עדות לכך שלא שכחנו את הנופלים ושיש לנו מורשת של גבורה ושל הקרבה, שראויה להיזכר ושחשוב שתיחשף כדי שתאיר את דרכנו. מאות האלפים שעומדים בשעה הזאת מסביב לקברי חבריהם לנשק, מפקדיהם ופקודיהם, הם עדות לכך שהזיכרון הזה הוא המחבר בינינו והוא הדבק של החברה הישראלית.
עמדתי לא פעם בין המנחמים ובין הבאים לחבק משפחות שכולות. 17 שנים אני גם עומדת ליד הקבר האישי של בעלי־אהובי סא"ל משה מועלם, שנפל עם 72 חייליו־חבריו באסון המסוקים. ראיתי בכל אלה את העם המופלא שלנו, שמביא את מתיו לקבורה - ובכל זאת, שואב מתוך הכאב את העוצמה לקום, לא לוותר, להמשיך בדרך: קודם כל למען כבודם וזכרם של יקירינו, בוודאי גם לשם עתידנו. כך עשיתי כאשר הבשורה המרה התדפקה גם על דלת ביתי.
ראיתי את מדינת ישראל במשבריה ובשמחותיה, וגם עליה אמר הנביא יחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כן, ערך החיים גדול ורב עוד יותר כאשר אנחנו יודעים כמה דם נמסר על אדמת המולדת, הרחק מגבולותיה, בדרך לעצמאותה של המדינה, על משמר קיומה ועל הבטחת עתידה. לזכר הנופלים נדע אנחנו, בכל יום, להעריך את החיים שמסרו לנו. נדע - ונזכור - שמטרה אחת עמדה לנגד עיניהם, וזו צריכה לעמוד לנגד עינינו. נדע שעל אף הכאב שאין לו מזור ועל אף האובדן שאין לו נחמה, לא איבדנו את התקווה ואנחנו ראויים לעצמאותנו. הערב, לעת שקיעה, נעבור כולנו בַּמסדרון הצר שבין תוגת הזיכרון לַשׂמחה בכיכרות, ונדע - בזכותם אנחנו יכולים לנגב את הדמעות ולהאמין שעוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים. להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו