הפעם הראשונה שהוריי, ניצולי שואה, העלו בפניי את הנושא היתה כואבת במיוחד. אני זוכר את עצמי כילד, בערך מגיל הגן. היה ריטואל קבוע כשהייתי משאיר אוכל בצלחת. אמי היתה נוזפת בי על שאיני מסיים את הכל, ומייד מוסיפה משפט קבוע: "לנו לא היה אפילו את מה שאתה השארת בצלחת, אז תאכל עד הסוף!" לא כל כך הבנתי אז מי זה "לנו" ואיפה היתה לאמי בעיה עם אוכל. אבל לא שאלתי ובלית ברירה סיימתי את מה שנותר בצלחת.
סיפור השואה היכה בפרצופי באותו בוקר, שבו התארגנתי ללכת לבית הספר ליום לימודים שגרתי בגיל 8, בכיתה ג'. כמדי בוקר הסתרקתי, אלא שבאותו יום החלטתי משום מה לסרק את השיער בכיוון ההפוך - מימין לשמאל, במקום משמאל לימין כפי שעשו לי הוריי מאז נולדתי בשנת 1952 (ראיתי זאת בתמונות שלי), או כפי שנהגתי לעשות כשהסתרקתי בעצמי.
כשיצאתי מהמקלחת ועמדתי מול אמי לומר לה שלום, רגע לפני צאתי לדרך, ראיתי שהיא נסערת כפי שלא ראיתי מעולם, גם כשהכעסתי אותה לא מעט פעמים. לא הבנתי מה קרה, וכששאלתי: "אמא, קרה משהו?" התשובה היתה חדה, כואבת ובעיקר משפילה. אמי הניפה את ידה בלי לומר מילת אזהרה, וסטירה מצלצלת נחתה על לחיי - הראשונה שחטפתי מהוריי. ההסבר בא בגוף הסטירה, כשאמי שאגה לעברי בקול שהיה ספק בוכה, ספק כועס: "אף פעם אל תעז להסתרק כך. לצד הזה רק היטלר הסתרק".
מי זה היטלר, שאלתי בתמימות. אמי חזרה על השאלה, בקול כואב, כשסימן השאלה וסימן הקריאה משמשים בו בערבוביה. "מי זה היטלר?!" אמרה, ובמעט המילים שפלטה שמעתי ממנה את הרמזים והעובדות שעיצבו את אישיותי וקבעו את המהלכים המרכזיים בחיי בעשרות השנים שחלפו מאז.
"היטלר אחראי לכך שאין לך סבא וסבתא ואין לך דודים ודודות ואין לך משפחה כמו לילדים האחרים". אמי ירתה את המילים כמו מלוע של תותח, ושלחה אותי לבית הספר עם המון שאלות שלא הספקתי לשאול, ולמען האמת גם לא היה סיכוי שהיא תשיב לי עליהן. הוריי לא דיברו על השואה שבה איבדו את רוב בני משפחתם.
הפולנים מכרו את הדוד
אבי היה בן למשפחה בת חמישה אחים. את שם אביו (סבא שלי) שנרצח בשואה, אברהם משה, אני נושא בגאווה ובחרדת קודש גם יחד. אמי היתה בת למשפחה של שמונה אחים. רק אחד מהם שרד את השואה. כל האחרים נרצחו.
הוריי נולדו בשנת 1922 בעיירה רוזישץ שבמחוז ווהלין. עד להסכם ריבנטרופ־מולוטוב היתה העיירה ממוקמת בפולין, ובעקבותיו הפכה לחלק מאוקראינה. כשהגרמנים פלשו לאזור, אבי היה מחוץ לעיירה ואנשים ייעצו לו לא לחזור אליה, שכן היהודים הוכנסו לגטו בעיירה. אמי היתה בגטו עד שאחיה בן ה־10 נורה על ידי הגסטאפו. השכנים הפולנים הלשינו שהוא ילד יהודי, שחומק כל יום דרך פרצה אל מחוץ לחומות הגטו כדי לשחק עם חבריו הפולנים. ההורים של חבריו הטובים הסגירו אותו. הקריבו ילד יהודי, את הדוד שלי שלא הכרתי, כדי לזכות בהטבה כלשהי מידי הנאצים.
אבי התגייס לצבא הפולני, והיה לפרש על סוס. זה היה החלק היחיד מהשואה שעליו היה מוכן לדבר. רק על הקרבות מול הטנקים הגרמניים - כלומר, רק על המנוסה מהם עמוק אל תוך בריה"מ של אז - הוא היה מוכן לספר. על תוצאות הטבח שביצעו הגרמנים בתושבי העיירה בקיץ 1941, לא אמר מילה. כל בני משפחתו, עד האחרון שבהם, נרצחו שם.
הקרובים היחידים ששרדו ממשפחת אבי הם שני אחים, אנשל וג'ק גון (היום GUN). שני ניצולי שואה, ששרדו בזכות העובדה שהופקדו על ידי אביהם אצל חבר פולני שהחביאם בביתו ובבקתה ביער הסמוך במשך ארבע שנים. סבתם היתה גם הסבתא של אבי. שניהם היגרו אחרי המלחמה לארה"ב וחיים שם עד היום. משפחותיהם ומשפחתי הידקו מאוד את הקשר בעשרים השנים האחרונות. גם דור הילדים, וגם דור הנכדים.
אמי, שהיתה עם משפחתה בגטו וראתה את הוצאתו להורג של אחיה, הבינה שהיהודים בעיירה צפויים לגורל דומה. ואכן, זמן קצר אחרי שברחה עם חברותיה מהגטו, החלו הגרמנים בחיסול היהודים בו. העיירה היתה קטנה מכדי שהגרמנים ישקיעו מאמץ בשינוע היהודים למחנות ריכוז. הם הובילו אותם באלפיהם אל פאתי העיירה, אילצו אותם לחפור בורות ענק וירו בהם למוות על סף הבור. כן, היהודים ובתוכם בני משפחות אבי ואמי, נאלצו לכרות לעצמם את קבריהם, שאליהם נפלו בלי שאיש ינסה להצילם.
אלפי יהודים, ובהם בני משפחתי שלא זכיתי להכירם, נטבחו רק בגלל שהיו יהודים. הם חלק מאותם שישה מיליון אחינו ואחיותינו שנרצחו בשואה. לימים, כשהגעתי לתפקיד ראש השב"כ ושר בממשלות ישראל, ובהרצאות בפני קהל יהודי ואחר ברחבי העולם, הקפדתי לומר שוב ושוב: העידן שבו יהודים נרצחים בגלל שהם יהודים - הסתיים!
על קורותיה של אמי בשנים שבמהלכן היתה במנוסה עם חברותיה לא שמענו כמעט דבר. היא סיפרה רק שהן היו שש נערות, בנות כעשרים, שיחדיו חיו במשך שנים בבריחה מתמדת עד שהגיעו לאוזבקיסטן הרחוקה. רק מעדות שנתנה ל"יד ושם" בירושלים למדנו מעט על אותן שנים. עם חברותיה שמרה על קשר הדוק, עד שנפטרה במאי 2013.
למען האמת, אחותי ואני נמנענו מלשאול אותה בעניין. לא הופתעתי כשקראתי בעדות שנתנה כי עברה בשנים אלה דברים נוראיים, שעליהם לא תספר לעולם.
"לפולין אני לא חוזר"
גאוותם היתה על המשפחה שבנו. אמנם רק שני ילדים הביאו לעולם: את אחותי יעל (שמה השני הוא הניה כשם אם אמי, סבתי) שנולדה באוסטריה במחנה המתנה לקראת העלייה לארץ ישראל, ואותי. אני כבר נולדתי במדינת ישראל, בעיר אשקלון שבה השתקעו הוריי ובה חיו עד יומם האחרון. אבי נפטר לפני 22 שנה. שניהם זכו לחבוק שישה נכדים, ואמי זכתה גם לראות שמונה נינים בטרם הלכה לעולמה לפני פחות משנה.
קשה לתאר במילים עד כמה הקמת המשפחה מחדש היתה קריטית בעבורם. כמה התמלאו גאווה כשהתגייסתי לצה"ל, כמה התמלאו דאגה כשהבינו שהתנדבתי לשרת ביחידת הקומנדו העילית - סיירת מטכ"ל.
בשלושת השבועות של מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה הייתי לוחם ותיק ביחידה, לא הצלחתי לעדכן אותם שאני בסדר. חברי ושכני בדירה מתחתינו, שלום רוזנזפט, היה בן למשפחה של ניצולי שואה ונהרג ברמת הגולן בתחילת המלחמה. הגיס של אחותי (אבריים דגן), שהתגייס עימי לצבא ובחר להיות טנקיסט, נהרג ביום השלישי למלחמה ליד תעלת סואץ כשהטנק שלו חטף פגיעה ישירה. לא הבנתי אז שהוריי היו פשוט נואשים, משלא שמעו דבר עלי וממני.
איזה חוסר הבנה היה זה מצידי, שלא ניסיתי לעדכן אותם למרות הקשיים. לא הבנתי אז מהי דאגת אב ואם לילדם, ועוד יותר לא הבנתי עד כמה חרדים הורים שניצלו מהשואה ונותרו ללא משפחה לגורלו של בנם, שאמור להמשיך את השושלת.
לא הבנתי אז מה באמת עובר עליהם. אבל לימים, כשאבי חלה בסרטן והייתי מסיע אותו לטיפולים, היה ברור לו ולי שהסוף קרב. ביקשתי ממנו לספר יותר על משפחתו שהושמדה בשואה. כאן הוא הפתיע אותי, כשדרש שגם אני אשתף אותו בדברים שעשיתי בצבא ועושה בשב"כ. בהסכמה הדדית זו הוא סיפר לי על הימים האחרונים של
המלחמה, כשהיה כבר בצבא הרוסי.
הגדוד שלו חזר לפולין, וחנה לא רחוק מהעיירה שלו. הוא קיבל אישור ללכת לראות מי נשאר שם ומה נותר מביתו. אבי הגיע עם חבר מהעיירה לקצה הרחוב שבו גרה משפחתו. שכנים פולנים שזיהו אותו נסו לתוך בתיהם: אבי היה חמוש ברובה, והם נכנסו לגור בבתי היהודים שנרצחו או ברחו, ובהם בית משפחת אבי.
ואז, ברחוב שבו היה ביתו, הבחין אבי בילדים פולנים משחקים, ועל גופם בגדיהם של אחיו שנרצחו.
חברו שהיה עימו הבחין בסערת הרגשות שלו, תפס אותו בכתפו ומשך אותו אל מחוץ לעיירה. זו היתה הפעם האחרונה שאבי ראה את המקום שבו נולד וגדל. הוא נשבע שלעולם לא יחזור לשם - ואכן, הוא דחה מכל וכל את הצעותיי לנסוע לשם ביחד. "פולין עבורי היא חור שחור, ואיני רוצה לחזור לשם", אמר, ולא הותיר שום אפשרות למחשבה נוספת בנושא.
ואמא מסתכלת, מהשמיים
הקשר שלו עם קרובי משפחתו בארה"ב היה חזק, גם אם התראו רק אחת לכמה שנים. באחת הפעמים הגיע קרובו אנשל "GUN" לביקור בישראל.
היה זה יום שישי. קיבלתי חופשה מהצבא ועשיתי את דרכי לשבת בבית. בדרכי מתחנת האוטובוס באשקלון אל ביתנו, כשאני לבוש מדים עם כנפי צניחה על החולצה, כומתה אדומה, נועל נעליים אדומות ועל כתפי רובה קלשניקוב, התקרבתי אל הבית. לפתע ראיתי ממרחק את אבי ואת קרובו מארה"ב עומדים ברחוב. כשהבחינו בי מתקרב, ראיתי אותם מחבקים זה את זה. כשהתקרבתי, הם עמדו חבוקים האחד בזרועותיו של השני, ובכו.
הייתי נבוך. מה פתאום שני גברים בוכים באמצע הרחוב, ועוד אבא שלי? כשאמרתי לאבי - אולי אפילו בקול מעט תקיף - שיפסיק לבכות כי זה מביך, הוא הביט עלי במבט מלא אהבה שאין בו ולו קמצוץ של כעס: "אתה לא מבין מה זה בשבילנו לראות חייל ישראלי, ועוד צנחן עם רובה", אמר לי, "ומעל לכל, לדעת שזה הבן של משפחת דיכטר".
לא, לא הבנתי. הייתי אז לוחם שלקח חלק במבצעים שהדמיון אינו מספיק מפותח כדי להאמין שאפשר לבצע אותם, ולא הכרתי מציאות אחרת. לא רציתי להאמין שיהודים, מיליוני יהודים, היו נתונים לטבח ולעושק כשהם כל כך חסרי אונים. לא הכרתי מצב של חוסר אונים מימיי.
אני מודה שרק אז הבנתי את משמעות השואה עבור העם היהודי ברמה הלאומית. עדיין לא הבנתי עד הסוף את משמעותה ברמה המשפחתית האינטימית שלנו. לקח לי עוד כמה שנים להפנים את משמעות השואה עבור התא המשפחתי. הייתי צריך להפוך לאבא לשלושה ילדים, ולסבא לארבעה נכדים, כדי שהשואה תקבל אצלי את המשמעות הכוללת והמלאה.
בשנה האחרונה נבחרתי לתפקיד יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל. אני רואה מקרוב מאוד את ניצולי השואה, ושומע מהם את סיפור חייהם וכמעט מותם, בפתיחות הכי גדולה שאפשר. אני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות, מתוך תחושת שליחות מלאה ואמיתית. כדור שני לניצולי שואה, אני חש גאווה וסיפוק על שנפלה בחלקי הזכות להתנדב למשימה קדושה זו.
אני משוכנע שבמרומים, בגן העדן, אמי יושבת עם חברותיה, וכל אחת מספרת על ילדיה.
אני משוכנע שכשהם נשאלים עלי, אמי - מלכה לבית קוניוך - ואבי יהושע (שיקה) דיכטר - סוקרים בקצרה ובמהירות את תפקידיי כלוחם בסיירת, כאיש שב"כ וכראש השב"כ. גם על תפקידי בממשלה, כשר לביטחון הפנים וכשר להגנת העורף, הם חולפים מבלי להרחיב. אבל כשהם מספרים על הבן שלהם, שהיום הוא יו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה, אמי בוודאי מתמלאת גאווה, ומן הסתם אומרת (כנראה ביידיש): "נו, סוף סוף יש לנו קצת נחת מהילד..."
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
