הקלאסיקו שלשום היה יצירת אמנות קלאסית. משחק כה עצום, עד שנדמה כי להיטפל לשיפוט זה קטנוני וטמא, ממש כמו לטעון שציור המונה ליזה אינו מושלם כי הגשר הקטן והמרוחק ברקע עקום.
לכן בקשה קטנה: תדמיינו שהטור הזה נכתב על מנצ'סטר סיטי - פולהאם, הדרבי של ת"א או כל משחק אחר.
בכל ענפי הספורט, קשה לחשוב על חוק יותר דרקוני, דרסטי וקריטי מחוק הפנדל בכדורגל. וגם בלתי צודק.
הנתונים פשוטים: 75% מהפנדלים נכבשים בענף שבו נכבשים 2.5 שערים בממוצע למשחק. כשכריסטיאנו רונאלדו, לאו מסי או סטיבן ג'רארד הם הבועטים - הנתון מטפס ל־90% ויותר.
לעומת זאת, כמה מהעבירות שגורמות לפנדל מונעות מצב ודאי לכיבוש? מעט מאוד. אין שום פרופורציה בין העבירה לעונש.
מכאן נולדות הצלילות, ההצגות, ההתבכיינויות לשופט על כל ספק אירוע ברחבה. וזה מגעיל.
לדעתי, שופטים צריכים להיות בלתי נדיבים להתקפות בתוך הרחבה. רק עבירה בוטה וברורה, ומעל כל ספק, צריכה להוביל שופט לשרוק פנדל.
כרגיל, הבעיה היא אצל קברניטי המשחק בפיפ"א וב־IFAB (הנהלת הכדורגל - הגוף שאחראי לחוקי המשחק), חוק הפנדל חייב רענון והחמרה כדי לתקן את עיוות הצדק.
פנדל הוא באמת מוצדק כששחקן הגנה מונע בעבירה מצב כמעט ודאי לשער... אופס, במקרים כאלה נקבע פנדל נוסף על כרטיס אדום.
זה כנראה שינוי השיפוט הכי גרוע של מנהלי הכדורגל בהיסטוריה של המשחק. "העונש המשולש" (פנדל, הרחקת שחקן בכרטיס אדום והרחקתו מהמשחק הבא) שהורס המון משחקים גדולים, כולל בליגת האלופות ובמונדיאל.
הרי "המצב הוודאי" לא נמנע כשקבוצה מקבלת פנדל. להפך - היא מקבלת מצב ודאי לא פחות לכיבוש (באחד על אחד, השוער יכול לצאת ולהציל באחוזים גבוהים הרבה יותר). גם לתת פנדל וגם להרחיק שחקן ליריבה הם עונש כבד עד הרסני, שפעמים רבות גומר משחקים.
סקרים שנערכו לאחרונה הראו ששיעור הדיוק בפנדלים דומה לשיעור התמיכה הציבורית בביטול חוק "העונש המשולש". והנתונים האלה הם עוד לפני שאנשים ראו את הקלאסיקו שלשום: 63 הדקות הראשונות - מהטובות בהיסטוריה של המשחק, ואז "העונש המשולש" ועוד חצי שעה בינונית ומבוזבזת.
קברניטי הכדורגל צריכים להתעורר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
