כי באפם הרגו איש, מתארת התורה בלשונה את הקלות הבלתי נסבלת של התרת הדם, ובימינו המלאכה הבזויה והנוראה הזאת, נהיית קלה ופשוטה מיום ליום. תלונה סתמית, הדלפה מרושעת, פרסום צהבהב והנה לנו סיכול ממוקד בהבל פה או בנקישת מקלדת.
ייאמר מייד; הטרדה מינית היא מן העבירות הפליליות החמורות, ויש לעקרה מן השורש. נקודה. אין על כך ויכוח, ואת המאבק בתופעה הנפשעת של השפלת אישה והחפצת גופה וניצול סמכות והזדמנות - יש לקיים בכל הכוח ובכל האמצעים וביעילות. אבל כשתלונה על הטרדה כזאת מוצאת מן ה"בוידעם" אחרי 15 או 20 שנים - לשם היא צריכה לחזור. בוודאי ובוודאי כאשר אפשר להבחין בעליל בעיתוי לא מקרי או להריח את ריחה המבאיש של מניפולציה, או כשאפשר לגלות מאחוריה די בקלות עקבות של תחבלנות ואינטרס.
יותר מדי פעמים רקדה התקשורת בשנים האחרונות על דמם המופקר של אישי ציבור או של קצינים בכירים או של אזרחים תמימים. רק כדי שלא להעצים את העוול שכבר נגרם להם, לא נשוב ונזכיר את שמותיהם, תואריהם, תפקידיהם ודרגותיהם. גם לא את ימיהם ולילותיהם המסויטים ואת ילדיהם המתייסרים. אמנם לא התקשורת יזמה את ה"חגיגה", אבל כמעט תמיד היא זו שמשמשת כלי מרכזי ובלעדיה אין אש ואין עשן ואין סיפור עסיסי. כל עוד מוגשת תלונה ונערכת בדיקה בחדרו של יועץ משפטי כזה או אחר, וכל עוד מתקיימת חקירה יסודית בתחנת משטרה - זה ראוי ונכון וזה טוב וחשוב. ואולם מרגע שהשמועות מתחילות לרחף בחללו של עולם, ומאותו זמן שגורם אנונימי טורח לתבל אותן בצבעים ובטעמים ובריחות, משהו מתחיל להריח לא טוב.
תלונות שווא או תלונות מזויפות הן כלהט החרב המתהפכת, והחרב הזאת משוננת משני עבריה. היום היא קוטלת יריב פוליטי או מתחרה עסקי או מאהב קנאי, אבל כל אחד מאלה נמצא גם מן העבר האחר של המתרס. בסופו של דבר, היא לא תעשה צדק, אבל תפיל חללים מכאן ומכאן.
אחד ממעשי הקונדס בילדותנו היה השלכתה של "פצצת סירחון" לכיתה. הבעיה נפתרה כעבור דקות, אחרי שהחלונות נפתחו והחדר התאוורר. היום כל "פצצה" כזאת מונחת כאבן רחיים, ולדיראון עולם כנראה, בין שורות האינטרנט. מעין "סופר־גלו" עמיד, דביק, מסריח, שאי אפשר להיפטר ממנו, ולך תוכיח שאין לך גם צרעת. המאבק להטמעת נורמות חברתיות וערכיות, המקפידות על כבודן של נשים, הוא חשוב וחיוני. לא פחות חשוב מכך להגן על שמם הטוב של אזרחים ושל אנשי ציבור. מי שרואה לנגד עיניו רק צד אחד של המשוואה הזאת, עלול לחבל, אולי מבלי משים אבל גם ללא תקנה, במאבק האמיתי והחשוב של הנשים.
הכותבת היא יו"ר "אמונה" - תנועת האישה הדתית־לאומית