טקס הסיום של קורס קצינים בבה"ד 1 הוא הכי ישראלי שיש. לרגעים הוא אפילו מנצח את טקס הדלקת המשואות. הצוערות והצוערים לבושים במדי א' בוהקים, מקבלים את המשפחות הנרגשות ומסיירים איתן בבסיס. הצוערות בצמות יפהפיות שקלעו זו לזו, הצוערים מסופרים ומגולחים בחגיגיות. הבסיס האפור־צהוב לבוש חג. כולם בקושי מספיקים לאכול את הכמויות שהביאו מהבית ("בואו, בואו, תצטרפו אלינו", קוראות משפחות זו לזו, אף שלפני דקה כלל לא הכירו).
זכיתי להיות בטקס הזה שלוש פעמים בשנים האחרונות. אחי הקטן ושתי בנותיי הפכו קצינות וקצינים בצבא ההגנה לישראל. הטקס - כמה לא ישראלי - מתחיל בדיוק בזמן ומסתיים בתוך שעה. תזמורת צה"ל צועדת בסך, ודמעות ההורים נשפכות כמים.
רק דבר אחד מעיב על החוויה - שעה בכניסה, שעה וחצי ביציאה.
הנסיעה מירושלים (במקרה שלנו) אורכת שעתיים וחצי. כשכבר רואים באופק את הבניינים האפורים של בה"ד 1, הווייז מעדכן שיש עוד שעה לפנינו. זה נראה לא הגיוני, ברגל - דרך החולות - היינו מגיעים בתוך עשר דקות. אבל הכביש הצר המוביל לבסיס עמוס לעייפה ויוצר צוואר בקבוק. למרות מגרשי החניה הענקיים והסיוע של החיילים־הסדרנים, הכניסה לבסיס יכולה לקחת יותר משעה.
היציאה היא כבר ממש סיוט. הטקס מסתיים ב־19:00. עוד קצת תמונות וחיבוקים, ויוצאים לדרך. ב־20:50 עדיין לא הצלחנו להגיע לפנייה אל הכביש הראשי. משטרת ישראל מודעת לעניין, עוצרת את התנועה ומנסה לאפשר ליוצאים מהבסיס להגיע אל הכביש הראשי, אבל אלף מכוניות שמנסות לצאת יחד ממגרש חניה זה לא צוואר בקבוק - זו קטסטרופה.
בפעם הראשונה חשבתי שזה בגלל חגיגות 50 שנה לבה"ד 1. בפעם השנייה הייתי מופתעת, ובפעם השלישית זעמתי. איך יכול להיות שטקס כזה נערך בערך כל חודשיים, ואף אחד לא מטפל בבעיה הזו? אנשים מפסידים כמעט יום עבודה שלם (מנסים להגיע לבה"ד בסביבות 16:00 כדי לא להיות ההורים היחידים שלא הביאו אוכל בזמן), למה הם צריכים להיות סגורים ברכב שעתיים וחצי במטרים האחרונים? התבוננות מסביב על הנוף הפראי מעלה שאלה נוספת - למה המדבר צריך לספוג את כל אדי הדלק הללו?
יש פתרון פשוט - הסעות מסודרות יכולות לצאת ממרכזי הערים הגדולות, לנסוע בזהירות ובביטחון בכבישי הנגב, להגיע מספיק זמן לפני האירוע ולצאת בסיומו - בלי פקקים, בלי זיהום אוויר, בלי בזבוז זמן. קצינה ששמעה את הצעתי שאלה בחשש "ומה עם האוכל?". ובכן, גם אוכל אפשר לשים בתאי המטען של ההסעות.
ואם תאמרו שאין לצה"ל תקציב להסעות (לדעתי יש לו), אציע שההורים ישלמו לפי מקומות בהסעות ובתאי המטען. כמה עולה הנסיעה ברכב פרטי, כולל שעתיים וחצי של גז־ברקס־גז־ברקס בכניסה וביציאה לבסיס?
ואם תשאלו - מה הבעיה, שיתארגנו ההורים וידאגו להסעה! מה לעשות, ההורים לא מכירים אלו את אלו. קורס קצינים זה שלב בחיים שבו אין כבר קבוצת ווטסאפ כמו בגן או אפילו בתיכון. אפילו כל הצוערים לא מכירים, אז איך הם יחברו בין ההורים?
השגתי את הטלפון של X מלשכת המפקד של בה"ד 1. שטחתי בפניה את הצעתי והופניתי ל־Y מהדוברות. הסברתי לשתיהן שאין לי אינטרס, ושאני לא מצפה להסעה בתשלום - אני רק מציעה שההזמנות הבאות לטקסי הסיום יכללו אפשרות לתקשורת בין ההורים. אפשר להוסיף להזמנה אופציה להצטרף לקבוצת ווטסאפ שתארגן הסעה. שתיהן הבטיחו לבדוק, מאז לא שמעתי מהן.
בשנים הקרובות איני צפויה להגיע לבה"ד 1 (עד שהבן יגיע לגיל גיוס כבר יהיה בעזרת ה' שלום), ואין לי חברת הסעות. האינטרסים היחידים שלי הם שמירה על הסביבה ורצון שהורים אחרים לא יסבלו כמוני. הטור הזה הוא תקוותי לשינוי, לפחות בדבר הקטן הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו