ערב מלחמת העולם השנייה מנה הצבא האמריקני פחות מ־175,000 איש ודורג אי שם בין הצבאות של מקסיקו ובולגריה. אפילו בתחילת 1941 צבא ארה"ב עודנו היה קטן יחסית, וחיל האוויר האמריקני נחשב לבדיחה בהשוואה לחילות האוויר של גרמניה, בריטניה, רוסיה ויפן. המצב השתנה באופן יסודי רק אחרי האירוע בפרל הארבור והכרזת המלחמה הגרמנית בסוף 1941.
הנתונים ההיסטוריים האלה מקבלים משמעות אקטואלית לאור החלטתו של הנשיא ברק אובאמה ושל שר ההגנה שלו הייגל לכווץ את גודלו של הצבא האמריקני למימדים שבהם היה ערב מלחמת העולם השנייה, וכן לקצץ גם בכושר ההתקפי של חיל האוויר. האזכור של מלחמת העולם השנייה מעלה את השאלה אם הכוונה היא לסדר הכוחות של תחילת שנת 1941, כשהצבא מנה פחות מ־200 אלף איש, או לזה שבסיומה? התשובה של מזכיר ההגנה הייגל היא באמצע - כלומר, הצבא האמריקני יצטמצם ל־450 אלף חיילים, מה שבוודאי לא מספיק לפעילות רבת היקף בכמה חזיתות, אם תידרש כזאת. "איש פנטגון בכיר", כפי שהוגדר בתקשורת, התבטא בנונשלנטיות כי "אי אפשר לקיים משרד הגנה גדול כשאין מלחמות גדולות", מה שמעיד באופן ברור על הקונספציה נחלת הממשל הנוכחי בנוגע לתפקידה של אמריקה כמעצמת על עולמית, או כפי שנהגו לתארה בעבר, "השוטר של העולם".
כידוע, תמונה אחת שווה אלף מילים והקריקטורה האירונית שהתפרסמה לאחרונה במהדורה הבינלאומית של ה"ניו יורק טיימס", עיתון שתומך בדרך כלל בממשל אובאמה, אכן אומרת הכל: סביב השולחן בבית הלבן יושב הנשיא עם יועציו. אחד מהם מעיר שאיום הטרור גובר והולך, השני טוען שאי אפשר לסמוך על פוטין, השלישי מעלה את איום צפון קוריאה, הרביעי את הגרעין האיראני וכו', עד שלבסוף שואל אחד היועצים את הנשיא: "מה עלינו לעשות, אם כן?" -"לכווץ את הצבא", משיב הנשיא וחיוך רחב של שביעות רצון נסוך על פניו.
הנימוק העיקרי שבפי הממשל להחלטה לצמצם את מימדי הצבא קשור לאילוצים הכלכליים והתקציביים של ארה"ב - ואין להקל בכך ראש - אך זה מעלה, כמובן, שאלות בדבר סדר הקדימות של הממשל, ולא פחות מכך, בדבר האופן שבו הממשל הנוכחי רואה את מקומה של אמריקה במפה העולמית. הסבר נוסף לצמצום המתוכנן הוא שפני המלחמה השתנו (וזה נכון) וכי בעתיד עדיף שלאמריקה יהיה "צבא קטן וחכם". אימרת כנף זו מוכרת גם במקומותינו, הצרה היא שלעיתים תוצאתה המעשית היא שהצבא אמנם קטן אך לא בהכרח כל כך חכם.
בשנים שבין שתי מלחמות העולם נטו רוב האמריקנים לבדלנות, שהתבטאה בשאיפה שלא להסתבך בהרפתקאות מעבר לים - אותו ים, או ליתר דיוק אותם אוקיינוסים, שכביכול העניקו להם חסינות מפני תוקפנות מבחוץ. מוגזם לומר שאמריקה של היום חזרה לימים ההם, אך לעיתים דומה ששיירים מהמנטליות הזאת אינם נעדרים לחלוטין מקווי המחשבה של מקבלי ההחלטות הנוכחיים בוושינגטון. "המלחמה בסוריה היא זוועתית", אמרה סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של הנשיא, בראיון טלוויזיוני, אך "מעורבות קרקעית אינה באינטרס האמריקני". על כך מעיר ריצ'רד כהן, פרשן בכיר של ה"וושינגטון פוסט", שהעולם צופה בהתקפלותה של העוצמה האמריקנית וכל מה שנובע מכך.
בהקשר זה, ישראל ובעלות בריתה האחרות של אמריקה במזרח התיכון חייבות לשאול את עצמן מה הן ההשלכות האפשריות של המדיניות הביטחונית האמריקנית על הנושא האיראני. האם האופציה הצבאית שהממשל מזכיר מדי פעם בפעם עודנה רלוונטית? אובייקטיבית, התשובה היא שחרף הקיצוץ המתוכנן בכושר הצבאי של אמריקה, עדיין תהיה לה עליונות צבאית מוחלטת על איראן, ולכן השיקול שיעמוד בפני הנשיא אובאמה אם לפעול צבאית או לא - יהיה פוליטי ורצוני ולא צבאי.
