1. חלום מודחק שלי הוא לדבב סרטי ילדים. בינתיים אני מדבבת מנהיגים. כשראש כלשהו מדבר שטויות אני משתיקה את הקול ומדבבת אותו. משחק נפלא. השבוע שמעתי את ראש הממשלה ערב יציאתו לארה"ב, מבטיח לשמור על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל. כמה אפשר למכור לעולם את הסיפור הביטחוני, חשבתי, הרי עיר מקלט עם חומות מספיק גבוהות אפשר לייסד גם בפמפס בארגנטינה. או באוגנדה.
השתקתי את הקול והתחלתי לדבב. שפתיו נעות וקולי יישמע. "אני מתכוון לומר לנשיא ארה"ב שהארץ הזו שייכת לנו. אנחנו הבעלים שלה. היא גם חיונית להגנתנו, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שהיא שלנו. כבניו של אברהם אבינו אנו מכניסי אורחים, ולכן ננהג בשוויון ובכבוד בכל יושבי הארץ".
יש מי שעומד ופניו לירושלים, ויש מי שעומד על חוף הים, פניו אל המערב ואחוריו אל ירושלים. קצה המחלוקת הישראלית הוא האם אנחנו עם ייחודי והלב נמצא בהר, או שאנו שואפים להיות ככל העמים והמבט הוא אל הים התיכון ומערבה. אני עם הראשונים. לא יעזור כלום - אנחנו שרוטים, שונים, ויש לנו קשר עמוק ועתיק לארץ הזאת. לפני הטיעון הביטחוני. עם שיש לו ארץ, נעים להכיר. לשמוע את זה בקולו של ראש ממשלה זו משאלה מופרכת מסרטים מצוירים.
את שר האוצר לפיד שמעתי ברדיו (ולכן היה לי קשה לשחק בדיבוב), אומר שההיפרדות מהפלשתינים תהפוך אותנו למדינה חזקה. הוא לא אמר שלום; מחנה השלום נסגר, נשאר רק מחנה ההסכם. עושה הסכם במרומיו הוא יעשה הסכם עלינו ועל כל ישראל. משאת הנפש היא לקבל מסמך חתום. ואם יהיו בעיות, תמיד אפשר לסמוך על "העולם".
ובכן, "עולם", ב־1994, במזכר בודפשט, הבטחתָ לאוקראינה לערוב לביטחונה ולריבונותה. האוקראינים ויתרו על הנשק הגרעיני שהיה ברשותם והעבירו אותו לרוסים; הרוסים הבטיחו לכבד את עצמאות אוקראינה ולהימנע משימוש בכוח. נכון לכתיבת שורות אלו, הפרלמנט האוקראיני עדיין מחכה שמישהו יממש את הערבות הביטחונית.
צפייה מרוחקת במשבר רוסיה־אוקראינה מולידה בבושקות מעניינות. לא רק שאסור לסמוך על העולם, ומסמכים בינלאומיים שנחתמים ברוב טקס אינם ערובה לשלום או לביטחון, אלא שאין עוד מדינה מטומטמת כמונו שתוותר (בהתלהבות וביזע) על פלח מאדמתה.
תראו את ההתעקשות על חצי אי. איפה תמצאו עוד מדינה ששואפת להקטין את שטחה ולמסור חמישית ממנו למדינה אחרת. ועוד: כשיש אי־סדר, האנטישמים מוצאים חריץ לעלות מעל פני השטח. זה קרה בכל משבר בהיסטוריה. כעת נחשפים 200 אלף יהודי אוקראינה לאיומים אנטישמיים חריפים, והרב הראשי של קייב קרא ליהודים להימלט משם. אין לי ארץ אחרת, גם כי אדמתם בוערת.
2. מספר שנים עגול לטבח במערת המכפלה הוא הזדמנות לסיבוב הופעות של השמאל. בימים אלו (בין הלועזי לעברי) נמנות 20 שנים לרצח הנפשע, וחברי מרצ ושלום עכשיו יצאו לסייר בחברון. "רבין טעה כשלא פינה את היישוב היהודי בחברון מייד אחרי הטבח", אמרה זהבה גלאון.
מעניין שהיא לא מציינת 12 שנים לחודש מארס השחור, שנת 2002. 135 אזרחים נרצחו בחודש אחד, בתדירות יומיומית של זוועות. 39 פיגועי אימה. השמאל לא מציין את החודש הנורא ההוא, כשנהרות של דם זרמו במסעדות, בבתי מלון ובאוטובוסים, ולא תובע פינוי של כפרים ושל ערים פלשתיניות שמהם יצאו המרצחים. גלאון, אותה גלאון, התקוממה נגד הרעיון להרוס את בתיהם של שוחטי משפחת פוגל בכפר עוורתא מכיוון שזו "שיטת ענישה לא יעילה ולא מוסרית". הסיבוב על גבם של תושבי חברון נמאס.
3. לא משנה מהי עמדתך הפוליטית על היישוב היהודי בחברון, מערת המכפלה היא נכס של התרבות שלך. המקום שבו קבורים (על פי אמונת כל הדתות) אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. האתר השני בחשיבותו ביהדות, שאין מחלוקת לגבי זיהויו. כביש הגישה אל המערה הוא שביל אספלט רעוע, מפותל ותלול, שתרנגולות בר מקפצות עליו ועיזים מרוטות משוטטות בו.
מבנה המערה מוזנח, ישן ומבולגן. קברי שושלת מינג בסין הוכרזו כאתר מורשת עולמי, ובקבר אברהם אבינו, אבי הדתות המונותיאיסטיות, אין חנות מזכרות לתיירים ואפילו לא שירותים (יש שירותים בכביש ליד, סמוך לעמדת החיילים, בקרוואן).
הערך ההיסטורי־לאומי של המקום עולה על הכותל ומעמיד את מצדה כגרגיר שולי, אבל האוטובוסים של התיירים חונים במגרש עפר מוקף חורבות שעליהן גרפיטי. סביב רחבת המערה יש קונצרטינות, גבב של מבנים מטים ליפול, ושוב - תרנגולות; זהו "פתח גן עדן" על פי מסורות קדומות. רק גנן מתנדב בשם פסח מצליח להחדיר חיים עם פרחי כובע הנזיר, עצי זית ותאנה.
השליטה הישראלית מוגבלת לחיטוט בתיקי הנכנסים. חמש פעמים ביממה מחרידים רמקולים אדירים את האוויר בקריאות מואזין בווליום מדהים, ההולם בעורקים. 59 מדרגות עולות מהרחבה התחתונה עד הכניסה למערת המכפלה. קשה להאמין, אבל במשך שנים מסרב משרד הביטחון לאשר התקנת מעלון לנכים במקום, חרף פניות חוזרות של נכים וחרף העובדה שהתקציב כבר הושג מתרומות. אל תשאלו, הנגשת האתר לנכים תעורר משבר בינלאומי.
היום, כשמשרד הדתות מתקצב באופן מינימלי את האתר ומשרד התיירות כמעט אינו מכיר בו, מגיעים אל קברי האבות כמיליון תיירים בשנה. רבע מהם נכנסים רק לצד המוסלמי, כמחצית אל הצד היהודי, ורבע נוסף (נוצרים) לשניהם. מפתה לדמיין מה יקרה אם יועמד בדרגה אחת עם הטאג' מאהל. לאחרונה נבנה גרם מדרגות המחבר בין קריית ארבע למערת המכפלה בהליכה רגלית, לא לפני שעורר את חמת בג"ץ, ארגוני שמאל והאיחוד האירופי.
אני לא מקנאה בשר שיחליט להפוך את מערת המכפלה לאתר בסדר גודל של הקולוסיאום ברומא. גדעון סער הציע רק סיורים במקום, והשמאל כמעט ערף את ראשו. אם יש בממשלה הזו אנשים אמיצים, יופיעו נא ויתקנו את קברי אבות האומה, בלי אבל ובלי חבל.
