עוד בטרם המפגש האחרון בין הנשיא אובאמה לנתניהו, ניכר היה שאצה הדרך לאמריקנים - שהוכיחו רצף כישלונות קולוסלי בעיקר במזרח התיכון - לחלץ בכל מחיר הישג במו"מ "המשולש" דווקא מישראל. עתה משמש מרכיב הזמן בטיעוני הנשיא היסוד ה"דחוף", לאמור: "אם לא עכשיו - אימתי?" האומנם?
אכן יש לפקידי האימפריה האמריקנית הקורסת צורך דחוף לספק לממשל הנוכחי הישג כלשהו, בעיקר כשהרוסים המתעצמים מצפצפים עליהם באוקראינה, בסוריה, במצרים ובמקומות אחרים בעולם. אלא שמי שאינו מכיר את המשל הערבי, "הסבלנות היא מפתח ההצלחה", ואת האמירה האיסלאמית, "אלוהים עם הסבלנים אם הם מתאזרים בסבלנות ואם לא כך ינהגו, הרי כופרים הם", אינו מכיר את המזרח התיכון. האמריקנים כנראה לא שמעו על כך.
ייתכן שהאמריקנים זיהו בקרב חלק מהישראלים, אלה המלחשים על אוזנם, את נטייתם הנחפזת לתוצאות "אינסטנט", כאן, מייד (ממש כמו "שלום עכשיו") ובכל מחיר. לכן הם מאיצים בנו, כאילו אין מחר. אלא שהם לא הפנימו שנתניהו, הסבור שיש גם מחר שיש לדאוג לו, אינו לוקה בתזזית זו ופועל בסוגיות ביטחון ישראל בבשלות ובאחריות. האמריקנים לא זיהו גם את נטיית הפלשתינים להתבסס על הסבלנות כקוד תפעולי אמוני וכתוצר של פרקטיקה ערבית קולקטיבית. נוכח המדיניות האמריקנית השגויה ממתינים הפלשתינים בפה קפוץ ודורשים עוד.
הניסיון האמריקני להרקיד לצלילי מנגינת ג'אז תזזיתית רקדני טנגו עם רקדני בטן אינו צולח בעיקר בגלל בעיית הקצב. אזהרת אובאמה כי "חלון הזמן עם הפלשתינים הולך ונסגר" מסגירה את אי ההבנה שבה נתון הממשל באשר לדינמיקת השלום המיוחלת, האמורה לגלם את סופיות הסכסוך כאירוע מכונן בין עמים ולא כהזדמנות חד־פעמית התלויה באדם בר חלוף - אבו מאזן.
התרסת אובאמה כנגד הבנייה בהתנחלויות כמכשול לשלום, התרעתו על אודות האיום הדמוגרפי הפלשתיני, הכולל גם את ערביי ישראל, ואזהרתו כי בכל יום הופכת השגת ההסכם לקשה יותר מקנות לפלשתינים סיבות טובות להתבצר בעמדותיהם ולחכות לסחיטה נוספת.
המסוכנת שבאזהרותיו של אובאמה היא הטענה שעל ישראל לנצל את ההזדמנות ולקפוץ לוויתורים ולהסכמים, מכיוון שהנשיא הפלשתיני המתון אבו מאזן "אוטוטו" הולך ואחרי לכתו יהיה "אוי ווי". לאוזן הפלשתינית ההולכת ונאטמת הוא מבהיר כי אם תסרב ישראל להצעות האמריקניות, לא תוכל עוד ארה"ב לעמוד בלחצי הקהילה הבינלאומית כנגד ישראל. איך אמר ברק? לו הייתי פלשתיני...? לו הייתי אבו מאזן הייתי ממשיך להתקשח ולשחק "ברוגז". מישהו אחר עושה עבורי את המלאכה.
כדמוקרט, אמור היה אובאמה לדעת כי ישראל מבקשת שלום עם העם הפלשתיני ולא עם מנהיג חד־פעמי, שנוי במחלוקת וחלק לשון שבלכתו, חס וחלילה, יקרוס הכל. כדמוקרט, אמור אובאמה לדעת כי אבו מאזן אינו נהנה משום קונצנזוס חוקתי או עממי בקרב הפלשתינים ולכן חתימתו האפשרית על הסכם היא מבחינתם אפיזודה מסורבת וחד־פעמית, ממש כמו אבו מאזן עצמו.
ישראל אינה חפצה בנייר ארעי וחסר ערך, אלא בהסכם בר־קיימא שישרוד גם אחרי לכתו של אבו מאזן "הדגול והחד־פעמי". ההסכם הנדרש צריך לשקף מצב תודעה קבוע של שלום בעם הפלשתיני ואת נכונותו לכבד את ההסכם עתה ובעתיד. אלא שאפילו אבו מאזן טוען כי "זכות השיבה" היא "אינדיבידואלית" ולטענתו אינו מייצג את רצונו הקולקטיבי של העם הפלשתיני ואינו יכול לוותר בשמם על סוגיית הליבה המרכזית שבסכסוך. בקיצור, הוא לא מספק את הסחורה. בינתיים ממשיך הממסד הממשלתי והדתי הפלשתיני להזין את העם הפלשתיני לדורותיו בהסתה למלחמה ול"שיבה" לפלשתין, שמשמעה השמדת ישראל. אם נתפרק מנכסינו הביטחוניים במסגרת ההסכם האמריקני ה"דחוף", נצטרך בסוף "לדבר ללמפה". אבו מאזן ואובאמה, כנראה, כבר לא יהיו בסביבה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
