לדידי ידידי,
אמרו חז"ל: אין אישה מתקנאת אלא בירך חברתה
וכן אמרו: אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה
ואני שייך גם למתקנאים וגם למתחדדים
התקנאתי תמיד בווירטואוזיות הלשונית שהבאת מגבע
ובהומור השנון שלך שהוא אופי שהפך לטבע
ומתפלל: הלוואי שהיה לי מהם רבע.
כבר בנעוריי שיננתי בעל פה את השורות שלך, מלאות הצבע,
אותן אני מצטט דרך קבע
עוד משנת חמישים ושבע:
אביגדור מלך החיות
יצא כל בוקר לעבוד.
גם ותיקים בעין־חרוד
הודו שהוא "קליבר".
אך יום אחד, עצוב מאוד,
שלחו אותו חלקה למדוד
אבל אביגדור, איזה נוד,
מדד הכל ב"שיבר".
אז הבלבול שבספרות
גרם במשק רוב צרות
וכך פילגו את עין־חרוד,
לפי דבריו של ביבר.
עד היום כשאני מצטט זאת
אני מאבד את כושר הדיבֶּר.
כן, דידי, בעברך את גיל הגבורות
אליו הגעת איכשהו בשלום
רואה אני חובה לעצמי להודות לך
שהבאת אותי עד הלום.
אני מודה ומתוודה כי עד היום
בשרי נעשה חידודים־חידודים
כשאני קורא מחדש
לחברים וידידים
את כל הרמזים וכל החידודים
שיצאו מתחת ידיך.
ולא פחות מתקנא אני בנדודים
שיצאו מתחת רגליך.
הקנאה חונקת אותי: הנה אדם
שמסוגל לכתוב את הטקסט הנפלא של "מי שחלם"
וגם להגשים את מה שחלם במסע מקוטב אל קוטב
ובאותה תנופה להביא משם חמשיר זימה
על אדם שקפא לו הרוטב.
ולראות בהערצה את מי שעמדה לצידך, תמכה והצילה
אשת חיקך הנצחית הלוא היא צילה
החובקת אותך גם היום בצילה
וגם היא תבוא על הברכה כשישאלו
למי צילצלה המצילה.
דידי, אני עבד לרגליך
בכל מה שכתבתי ואכתובה
והדבר היחיד שאני מסוגל לעשות
שאתה לא עשית מעולם -
להסיר בפניך את הכובע.
יורם טהרלב היה מחבריו הקרובים ביותר של דידי מנוסי ז"ל.
בחודש מאי האחרון, כאשר חגג מנוסי 85, כתב עבורו את המקאמה האישית המובאת כאן - והקריאה בפניו. השניים הכירו במשך שנים ארוכות ונחשבים מוותיקי הפזמונאים במדינת ישראל. מנוסי – אשר נודע גם כאחד מהמובילים בעולם הסאטירה בישראל - הלך לעולמו ביום שישי בבוקר. בפזמונים הרבים שכתב זכורים "מי שחלם", "לי ולך" (מתוך הסרט "סאלח שבתי") ו"בת שישים", שכתב עבור להקת הגבעטרון. בכובעו כסאטיריקן הוציא את סידרת ספרי "בדיחמין לשבת", שהפכו לפריט חובה בכל בית ישראלי בשנות ה־80.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו