אם שוקלים באורח ענייני את נתוני הרקע הביטחוניים והמדיניים, המו"מ שמתנהל כרגע בינינו לבין הרש"פ לא אמור להביא לתוצאה חיובית. אם בכל זאת ייחתם הסכם, תהיה זאת תאונה, שתוצאותיה רעות לישראל.
על פניו, אבו מאזן אינו רוצה בהסכם, כי אם ייחתם אחד, צה"ל יעזוב את יו"ש ואיתו יאבד את השלטון, אם בהליך בחירות ואם בהפיכה (לחמאס רוב ביו"ש). צה"ל, עקב לחץ פנימי ועולמי, לא יישאר שם כדי לעזור ליו"ר הרש"פ, שאינו היחיד בה שחושש מרגע זה.
גם ישראל אינה רוצה בהסדר. היא יודעת שאבו מאזן ופת"ח אינם מייצגים את הפלשתינים, גם לא את אלה היושבים בשטחי יו"ש. הם לא מסוגלים "לספק את הסחורה", משמע הסכם סופי, יציב ובלתי הפיך, שייכפה על תושבי יו"ש ועזה וישנה את פני האזור. ולכן, על מה לנו להתפרק מנכסים טריטוריאליים וביטחוניים, שאין בעדם תמורה?! הרי זו תהיה בבחינת איוולת מדינית ו"עסקית", שתוביל השתלטות חמאס על יו"ש, מהלך שיהפוך את עוטף עזה לעוטף תל אביב ושפלת החוף.
עם זאת, קיים על שני הצדדים הלחץ האמריקני, כמו זה של האיחוד האירופי, לשבת ולברבר. מכיוון שישראל מנסה לייצר רגיעה מדינית לקראת תקיפה אפשרית באיראן, עלול להיווצר מצב של מכבסת מילים שתוביל להסכם הזוי. חשוב גם לזכור את שאיפתם הטבעית של מנהלי המו"מ להירשם בדפי ההיסטוריה, כאלה שהביאו את השינוי המיוחל, גם אם על בסיס אסטרטגי רעוע - הדבר בולט בעיקר בצד הישראלי.
אם נסקור הסכמים שמדינת ישראל חתמה עליהם בעבר, ניווכח שרובם לא היו טובים מספיק, ושלא ניכרה בהם עמידה איתנה על האינטרס הביטחוני. ההסכמים היו הימורים. היתה זו תקווה לשינוי המצב, רק מעצם החתימה עליהם, אך היא לא התממשה.
אם גם הפעם נסכים לוויתורים מפליגים וחסרי אחריות, ותוצאות המו"מ יוערכו כבלתי נסבלות עבור ישראל, הצד הפלשתיני - אבו מאזן - לא יוכל לסרב, בעיקר תחת הלחץ האמריקני. עם זאת, ההסכמה לא תהיה לטווח ארוך, כיוון שיו"ר הרש"פ יעמוד בפני צומת של משברים, מכל כיוון. לשיטתו, כיבוד ההסכם עם ישראל יוביל לנפילתו בתוך זמן קצר, ואי כיבודו (תחת לחץ חמאס ודעת הקהל הפלשתינית), עלול להוביל לשובה של ישראל לשטח, וכנראה להתפטרותו.
* * *
כמו אבו מאזן, גם ישראל לא רוצה להגיע למצב הזה, כיוון שברור לה שחמאס עלול להפיל את אבו מאזן, ובשל אובדן טריטוריה ועומק אסטרטגי מצידנו כתוצאה מההסכם, הארגון בראשות איסמעיל הנייה לא רק יאיים, אלא גם יירה אל שפלת החוף - וכשירצה, גם אל ליבת האסטרטגיה של ישראל. קיצור טווח הירי אף יקשה על מערכת כיפת ברזל ליירט איום זה.
מצב של איום מסוג זה על כלל אזרחי המדינה יפורר את כלכלתנו, שהיא מוטת סחר חוץ - אנשי עסקים מהעולם לא ירצו להגיע לכאן. ברמה הביטחונית, יהיו בטווח אש לא רק בסיסי צה"ל, אלא גם מפעלי תעשייה ותשתיות החשמל, התחבורה, התקשורת והבנקאות. ישראל תצא מדי פעם למבצע צבאי כדי להגן על לב המדינה, אך זה יסתיים ללא הכרעה, בשל לחץ צפוי של מעצמות המערב.
גם הכלכלה הפלשתינית תתפורר כתוצאה מההתנתקות מישראל, מצב שיגביר את המוטיבציה לטרור מצד אזרחי הרש"פ וחמאס - בניגוד למנטרה המדינית של הקהילה האירופית. אחרי הכל, חמאס, שחרת על דגלו להשמידנו, אינו רגיש לסבל תושביו, והוא ימשוך זמן ויענה אותנו בסבלנותו.
קוצר רוחנו תחת הלחצים החיצוניים עלול להוביל לכניעה מתמשכת, שתביא לחיסולנו, ומכאן והיה אם ייחתם הסכם עם הפלשתינים, תהיה זאת כאמור תאונה קטלנית. בנימין נתניהו, אתה הרי שחקן שחמט מעולה, שמבין את העלול לקרות - אנא הישמר ושמור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו