1. זה לא היה עוד כינוס. גם המילה "היסטורי" לא תצלח לתארו. מדובר בשינוי פרדיגמה עתיקה. תקופה ארוכה התרגלנו להתייחס למזרח התיכון כמרחב ערבי. אבל המרחב הזה, שלא היה ערבי ברובו הגדול, נכבש במאה השביעית בידי שבטים מחצי האי ערב. הם השליטו על האוכלוסייה את שפתם ודתם ועוד טוענים לבעלות על אדמות האזור.
הסערות החברתיות והמדיניות סביבנו סדקו את חומת החשיבה המונוליתית בקרב קבוצות ועדות בעלות זהות אחרת מזו שהדבקנו להן בעצלותנו, וקולן מתחיל להישמע ברמה: "איננו ערבים; אנחנו נוצרים שרק דוברים ערבית". בזה אחר זה עלו נציגים של העדה הנוצרית בישראל ובירכו את הקהל בברכת "מועדים לשמחה".
ראשון הדוברים היה האב גבריאל נדאף, אדם מרשים שדיבורו מתון אבל רהוט ותקיף. "אני כאן כדי לפקוח לציבור את העיניים", אמר, "אם איננו רוצים לעשות שקר בנפשנו ובנפש כלל הציבור, עלינו לומר בקול צלול ובלתי מהסס - עד כאן!" ועוד: "הציבור הנוצרי רוצה להשתלב בחברה הישראלית בניגוד להנהגתו. יש גורמים שדוחקים אותו לצד כדי שיישאר קורבן של לאומנות שלא שייכת לו וקונפליקט שלא קשור אליו". נדאף דיבר על שורשי הנוצרים הטבועים באדמה הזאת מראשית הנצרות, כאן צמחה תורת ישו. הדת הנוצרית, אמר, נובעת מהדת היהודית ושורשיה בתנ"ך. מה שאירע במאה השביעית, מבחינתו, היה כיבוש ערבי שממנו סבלו גם הנוצרים. הוא הוסיף שגם מהכיבוש הצלבני הוא מתנער ואינו גאה בו.
נדאף סקר את מצבם הקשה של הנוצרים במדינות ערב, ואמר שההכרה שרק ישראל מגינה על המיעוט הנוצרי, הביאה צעירים נוצרים לרצות לתרום למדינה. כך הוקם פורום גיוס בני העדה הנוצרית. הוא ציטט את מייסד הפורום, רס"ן איהאב שליאן: "הנוצרים לא יהיו בני ערובה, לא נשלטים יותר בידי מי שמעוניין לכפות עליהם את הלאום, הדת ודרך החיים שלו. לא נסכים להיות בני חסות ולהסתתר מאחורי הקבוצות השולטות ברחוב. אנו רוצים לחיות בישראל - אחים לנשק ואחים לשלום, לעמוד על המשמר ולהיות הקו הקדמי בהגנה על ארץ הקודש, ארץ ישראל".
"שברנו את מחסום הפחד" אמר נדאף, "הגיע הזמן להוכיח את הנאמנות, לתת חובות ולקבל זכויות". הוא דיבר על איומים על חייהם, והוסיף שלמרות זאת הוא וחבריו ממשיכים בדרכם, "כי מדינת ישראל היא הלב שלנו, ישראל היא מדינה קדושה מדינה חזקה והעם שלה - יהודים ונוצרים - הם בני ברית אחת".
2. אחריו עלה סגן (מיל') שאדי חלול, קצין בצנחנים ודובר פורום גיוס בני העדה הנוצרית ("בעזרת השם יהיו עוד רבים כמוני", ייחל). חלול, חוקר תולדות העדה הנוצרית, דיבר על הזהות הנוצרית המזרחית שנגזלה מהם. זה שלוש שנים הוא תובע ממשרד הפנים להכיר בהם כנוצרים ארמים. אנחנו "בני קיימא" - בארמית: בני ברית. אין לו דבר נגד הערבים, אבל זאת אינה זהותו, במיוחד כשהזהות הזאת מכניסה אותו בעל כורחו לסכסוך שאינו שלו.
חלול אמר שהדרך להשתלבות בחברה הישראלית עוברת דרך צה"ל ככור היתוך, אבל כרוכה בחינוך. מסתבר שהנוצרים בארץ אינם לומדים את ההיסטוריה שלהם, אלא רק היסטוריה של הערבים והאיסלאם. "התלמיד הנוצרי חושב שהוא שייך לעם הערבי ולאומה האיסלאמית, במקום לדבר עם העם האמיתי ששורשיו איתנו - העם היהודי, שהמקורות שלו בארץ ישראל". האב נדאף התערב: "לא מתקבל על הדעת שילדינו יגדלו על היסטוריה של נכבה ושנאת היהודים ולא ילמדו את ההיסטוריה הזאת".
לא במקרה נקט חלול את המונח "בני ברית". מבחינתו, הנוצרים הישראלים אינם "שכירי חרב" אלא בני ברית: "אנחנו רוצים להגן על ארץ הקודש ביחד עם היהודים". הוא הזכיר הזכיר את תמיכת הנוצרים בהקמת בית לאומי ליהודים בוועדת אונסקו"פ בשנת 1947". במסמך, שללו המרונים התייחסות לארץ ישראל כאדמה ערבית. עוד אמר שהנצרות בעולם תומכת בהם אך מתקשה להכריז על כך בפומבי, משום שבמזרח התיכון הנוצרים הם בני ערובה בידי כוחות איסלאמיים.
בהתייחסו לסוגית מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה אמר שהוא מעדיף מדינה יהודית הדואגת לכל אזרחיה על פני מדינת כל אזרחיה. "לפני כמה עשורים היו 80 אחוז נוצרים בלבנון. אבל המוסלמים, ששיעורם היה 20 אחוז, כפו עליהם זהות ערבית, ורבים עזבו. היום רק 35 אחוזים שם נוצרים". גם סוריה, אמר, מורכבת מנוצרים וכורדים שאינם ערבים - "היכן הכבוד לקבוצות הללו, להיסטוריה ולתרבות שלהן?" רק במדינה יהודית, קבע, תינתן זכות קיום לקבוצות אחרות. האב נדאף נשמע אומר: "זאת לא רק דעתך אלא דעת הפורום כולו".
3. הנציג האחרון היה רב החובל בשארה שלייאן, שיוזמתו לייסד מפלגה נוצרית ישראלית נחשפה פה בראשית יולי השנה. בעקבות הפרסום ב"ישראל היום" קיבל שלייאן תגובות רבות מרחבי העולם.
"גדלנו במפלגות הערביות", אמר, "הקומוניסטים ואחר כך בל"ד. עם הזמן ראיתי לאן מובילות אותנו המפלגות הערביות - רק נגד ישראל". עוד אמר שהאיסלאם כופה את נוכחותו על הנוצרים בשטח. כך, למשל, הפך "מעיין מרים" העתיק ל"מעיין נצרת". בילדותו קיבל דגל אדום, אבל כיום, נאנח, "ילדינו גדלים על הדגל הירוק, על תרבות אנטי־ישראלית.
"צריך לעשות תרבות אחרת", קרא שלייאן, "לחלק לכל ילד דגל ישראל. אתה נכנס לבי"ס בנצרת, לא תמצא דגל ישראל. רק דגל פלשתין". שלייאן מודע לטענות שהם לא מקבלים את מלוא הזכויות. "יכול להיות" הוא אומר, אבל "תתחיל מנאמנות למדינה ושירות שלה. אני מאמין בזה". עד כאן מקצת הדברים שנאמרו בכינוס שנערך בירושלים בחסות ועדת הקישור של ארגון "בני ברית" והעמותה האקומנית למחקר תיאולוגי בישראל.
4. מהלכן של קבוצות נוצריות אל לב הקונצנזוס הישראלי הוא מהלך אברהמי של ניתוץ פסילים ומוסכמות חשיבה. הוא חשוב לא רק ברמה התיאולוגית והבין־דתית, אלא גם להסברת צדקתנו בעולם. חלקים בעולם הנוצרי רואים אותנו כמי שצולבים את ישו הפלשתיני, בעוד האמת הפוכה. קשה להפריז בחשיבות התייצבותם של נוצרים ישראלים המצדדים במדינה ומודיעים שזאת ארץ ישראל ולא פלשתין, ושהיהודים לא גזלו אדמה אלא חזרו הביתה לאור נבואות התנ"ך.
אנחנו מוכרחים לחבק את האנשים האמיצים האלה שדיברו מעומק ליבם; עלינו לעזור להם, להיטיב את מצבם ולשלבם בקרבנו, ולא פחות חשוב - להגן על חייהם. בנפשנו היא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו