כל הסוכות שוות

"תיקון 20" נשמע לי כמו שם של ספר מתח או סרט הרפתקאות. אך כשהבנתי שמדובר בחוק שמגביל את התשלומים לבכירים בחברות ציבוריות, החלטתי לקרוא בריכוז את כל סעיפיו. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל מילים כמו דירקטוריון, ועדות תגמול ובעלי מניות מיעוט מפילות עלי סחרחורת. ולמרות כישלוני המביש, העזתי לקרוא הצעת חוק נוספת, שתובעת להטיל מגבלות שכר לא רק על חברות ציבוריות, אלא גם על כאלה שסוחרות עם המדינה. שזה אומר פחות או יותר ככה: בנק שמעניק למנכ"ל שלוש מאות אלף שקלים בחודש ולקופאית בקושי ששת אלפים, לא יוכל לעשות עסקים עם גופים ממשלתיים. 

אני יודעת שההסבר שלי לוקה בחסר ואף בחוסר דיוק משווע. אולם חרף בורותי המוחלטת בתחום הכלכלי, אני נוטלת לעצמי את הזכות להביע תמיכה גורפת בחוקים שמבקשים לצמצם את פערי השכר במשק, ולהודות למולידיהם בעבר ובהווה: החל מחיים רמון ויעקב נאמן, שרי המשפטים לשעבר, ועד שלי יחימוביץ' ואיתן כבל, חברי הכנסת הנוכחית.

"תיקון 20" יתפוס מקום של כבוד בספר החוקים הישראלי, והעובדה שהוא יוצא לדרך דווקא בערב חג הסוכות מעניקה לו משמעות מיוחדת.

אין יום הולדת שמתאים לו יותר מהחג הזה.

פטנט ייחודי 

לכל החגים בתרבות היהודית יש מקבילות בתרבויות אחרות: נרות, תחפושות, מצות, מדורות, מאכלי חלב, אפילו שופר. אבל על הסוכה רשמנו פטנט בלעדי. שום דת מלבדנו לא מחייבת את מאמיניה לעזוב את בתיהם הנוחים ולחיות שבוע בתוך סוכות. ועוד לשמוח! כן, כן, חג הסוכות הוא לא רק החג הכי מוזר שלנו, אלא גם היחיד שתובע מאיתנו שמחה. הייחודיות שלו בלטה כבר בימי התנ"ך. כשהנביא זכריה ביקש לתאר איך באחרית הימים הגויים ישתוקקו להצטרף אלינו, הוא אמר: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. 

ככל שחג הוא יותר חריג, כך מצמידים לו יותר הסברים, שהופכים אותו ליותר עמוק ומעניין. פרשנינו לא הסתפקו בהסבר הפשוט: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. רבי שמשון רפאל הירש אף העיר בחיוך: "לפי זה אפשר היה לצפות שמצוות ישיבה בסוכה תהא נוהגת בפסח..." והוא צודק. כבר נקבע לנו חג לזכר יציאת מצרים. אז למה אנחנו צריכים עוד חג? ועוד בתאריך שבכלל לא קשור ליום צאתנו מארץ מצרים?

ההסברים האהובים עלי ביותר הם אלה שמוצאים בחג הסוכות ערכים כמו חיבור לטבע, כמיהה לשלום, צניעות והסתפקות במועט. קובי אוז, למשל, רואה בסוכה מתכון נגד זחיחות רכושנית: "זלמן נשכב על הכורסא בסלון / הביט על הקירות והציץ מהחלון / ביתי מבצרי הוא כמו ממלכה / ושוב יצתה בת קול ואמרה / זלמן זה לא אתה / סוכות עכשיו צא אל הסוכה / נובו ריש אל תהיה לי מצוברח / הבט לכוכבים הקורצים מהסכך / ביתך לא אתה / מעמדך לא אתה / גם אדמתך לא אתה / אתה פשוט זלמן". 

כל כך יפה! וכמה יפה גם פירושו של הרשב"ם, שאולי היווה מקור השראה לשיר: "ואל תאמרו בלבבכם, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ומפני הטעם הזה קבע את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבכם על בתיכם המלאים כל טוב". וגם פירושו של פילון האלכסנדרוני: "חג הסוכות חל בשוויון היום והלילה שבחורף, מכאן אנו למדים שחייבים לכבד את השוויון ולשנוא את האי שוויון. השוויון הוא מקור מוצאו של הצדק, והאי שוויון הוא מקורו של העוול". 

הפירוש הזה זוהר באור יקרות. איזה מזל שפילון חי במאה הראשונה לספירה, לפני שהמילה שוויון הפכה למילה אסורה. לאחר הכישלון הקומוניסטי, אי אפשר יותר לדבר על צדק חברתי בלי להיות מואשם בפופוליזם וברדיפת מצליחנים.

סוכות לא משלים עם המציאות

לוח השנה שלנו מבליט היבטים לאומיים וחקלאיים, אך לא מזניח גם את התחום החברתי. בפורים אנחנו מתבקשים לתת לעניים מאכלים טובים (וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים), ובפסח אנחנו מצווים לארח אותם בליל הסדר (כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל). חג הסוכות, לעומתם, לא מזכיר בכלל תרומות ונדבות. אם כבר אז להפך. במקום עניים אנחנו נקראים לארח דווקא את בכירי האומה, האושפיזין. וזה נחמד מאוד. הרבה יותר כיף לשבת בסוכה עם משה רבנו ודוד המלך, מאשר עם איזה הומלס שאספנו מהרחוב.  

ובכל זאת, או דווקא משום כך, סוכות הוא החג הכי חברתי שלנו. פורים ופסח תופסים את העוני כמצב טבעי. ככה זה בעולמנו. תמיד יהיו מי שיסבו לסעודה חגיגית בבתים מרווחים, ומי שיתגוללו בחוץ רעבים. כל שנותר לעשות הוא לתבוע מאלה שיש להם להזמין מדי פעם את אלה שאין להם. ואילו חג הסוכות לא משלים עם המציאות. במקום להכניס את העניים הביתה, הוא מוציא את כולנו החוצה. וכל הסוכות שוות. לא לגמרי, אבל כמעט. לכולן יש סכך שלא יכול להיות עשוי מזהב, וארבעה קירות שאי אפשר לצפות ביהלומים. 

לפני שנתיים, כשהסתובבתי בערי האוהלים של המחאה החברתית, הבנתי את מלוא עוצמתו של חג הסוכות. כשחיים בחוץ הגדרות נופלות. פתאום אלה שאין להם כבר לא "אחרים", אלא בני אדם כמונו, בדיוק כמונו. ואנחנו לא מבינים למה הם מקבלים רק פירורים ממשאבי העולם. כל כך הרבה פחות מאיתנו. זה נכון שאחר כך אנחנו חוזרים אל החלוקות הרגילות ובטוחים שהכל מגיע לנו, אבל החוויה מותירה בנו חותם. 

הישיבה בסוכה אמורה לעורר אותנו לחשבון נפש חברתי, שישפיע עלינו כל השנה. אולי לא נצליח לייסד עולם של שוויון. לא אולי. בטוח. אבל יש כל כך הרבה מה לתקן גם בלי לנסות להגשים שוויון מוחלט. 

חג הסוכות קורא לנו לא להשלים עם מציאות שבה מנהלים בכירים מרוויחים פי מאה ויותר מעובדיהם.

האם השנה נאזין לקריאתו? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו