הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר, שהלך אתמול לעולמו והוא בן 100 שנים, לא הצליח להטביע חותם - ולהשפיע השפעה מכוננת ומעצבת על הסביבה הפנימית והחיצונית של האומה האמריקנית. במשך כוהנתו, הוא ניסה להעלות אותה על נתיב של פריחה כלכלית ושל שדרוג מעמדה הבינלאומי כמעצמת - על, המקרינה עוצמה מנהיגותית ותקיפות אל מול האתגר המתמשך מצדה של יריבתה הגלובלית ברה"מ.

ההפך הוא הנכון

קיים קונצנזוס רחב בקרב היסטוריונים, שלפיו מדובר בנשיא נאיבי, הססן וכושל, שדרדר בפעולותיו ובמחדליו את מעמדו הגלובלי של העיט האמריקני, ובה בשעה הכניס את המשק האמריקני לסחרור אינפלציוני חמור, אשר לווה - באופן פרדוקסלי - ברמה גבוהה של אבטלה.

במרחב הבינלאומי תרמה אמונתו חסרת הבסיס של קרטר, שלפיה עידן המלחמה הקרה נמוג זה מכבר, אל תהום הנשייה והשיכחה, ושהקרמלין אינו מאיים עוד על הסדר העולמי, לפלישה הסובייטית לאפגניסטן בדצמבר 1979. ואילו החולשה שהקרין ורתיעתו מלהפעיל כוח צבאי אל מול משטרים קיצוניים, דוגמת המשטר הסנדיניסטי בניקרגואה ומשטר האייטולה חומייני באיראן, שתפס את השלטון בפברואר 1979, התבררו עד מהרה כהרות אסון.

לכאורה, המישור היחיד, שבו הצליח קרטר לחקוק את שמו בדפי ההיסטוריה העולמית, היה זירת הסכסוך שבין ישראל למצרים, שבתקופת כהונתו עבר שינוי טקטוני ופריצת דרך דרמטית, ששיאה היה בחתימתן, במרץ 1979, של מצרים ושל ישראל על הסכם שלום חוזי ביניהן בתיווכו של הנשיא האמריקני.

ואולם, דא עקא שאפילו סיפור הצלחה זה היה רחוק שנות אור מחלומו העיקרי, שלקראתו חתר ללא לאות במשך יותר משנתיים רצופות. ליבתו של חזון זה הייתה הכרה ישראלית "בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתיני", נסיגה ישראלית לקווי הארבעה ביוני שנת 1967, ופתיחה בדיאלוג ישיר עם ארגון אש"פ ועם מנהיגו יאסר ערפאת (שבאותן שנים סרב בעקשנות להכיר בישראל וניהל נגדה מלחמת טרור רצחנית).

חתר ליצירת התשתית של "ישות פלשתינית" בהנהגת אש"פ

למעשה, הקדיש קרטר כמעט את כל שנתו הראשונה בתפקיד כדי לתרגם למציאות חלום זה, וחתר לכינוסה של ועידה בינלאומית בג’נבה ,שאותה ראה כמעטפת לגיטימית, שתפעל תחת שרביטו ליצירת התשתית של "ישות פלשתינית" בהנהגת אש"פ.

היה זה רק לאחר התרסקותו של מאמץ אמריקני ראשוני זה, ולאחר שגם נסיונו הנואש של קרטר, ב-1 באוקטובר 1977, להביא למימושו באמצעות גיוסה של ברה"מ כשותפה מלאה למתווה של הסדר כפוי על ישראל (שבטבורו הכרה ב-אש"פ), קרס באיבחה אחת לנוכח התנגדותם הנמרצת של דעת הקהל והקונגרס האמריקני, וכמובן של ישראל, למהלך, שקרטר נאלץ לבצע פניית פרסה.

כך החל הנשיא להתמקד- באי-רצון בולט- בקידומה של האופציה המעשית היחידה שנותרה על הפרק- אופציית ההסדר הישראלי- מצרי.

סאדאת התאכזב מגישתו החובבנית של קרטר למהלך השלום

ואולם אפילו אז, לאחר קריסתה של מדיניותו הראשונית, לא היה זה קרטר שיזם את פריצת הדרך בגיזרה הישראלית- מצרית. היה זה הנשיא המצרי אנואר סאדאת, שהתאכזב מרה מגישתו החובבנית של קרטר לתהליך השלום ומהתמקדותו הבלעדית בחזית הפלשתינית, ושנדהם מכוונתו להחזיר את מוסקבה למרכז הזירה (לאחר שסאדאת עצמו ניתב את אומתו אל עבר המערב ופעל ללא לאות כדי למזער את ההשפעה הסובייטית על ארץ הנילוס ), שהחליט לחצות את הרוביקון ולהמיר את התיווך האמריקני הכושל והעקר במשא ומתן ישיר עם ישראל.

גם במישור זה לא צמחה, אפוא, יוזמת השלום בבית היוצר האמריקני אלא התגבשה בקהיר ובירושלים, וקרמה עור וגידים ברבאט ולא בוושינגטון. שכן, הזרז המרכזי לתהליך היה המגעים שקיימו ברבאט שר החוץ הישראלי משה דיין וסגן ראש ממשלת מצרים, חסן תוהמי, שהובילו במישרין לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים, בנובמבר 1977.

בעקבות פריצת דרך זו, שעליה לא ידע הנשיא האמריקני דבר, נגרר הממשל בעל כורחו למתווה, שבו כלל לא חפץ (ראש הממשלה בגין, לעומתו, העדיף שלום חוזי עם מצרים, שכלל אמנם ויתורים טריטוריאליים מסיביים אך אפילו לא שמץ של התכחשות ללו"ז האידיאולוגי שלו, על פני עימות חריף עם ארה"ב ועם חלקים בדעת הקהל בישראל בסוגייה הפלשתינית רוויית המתח ועתירת המורכבות, שחייב ויתור על ערכי יסוד מושרשים בתודעתו).

מאדריכל השלום - לקבלן ביצוע של מיזם

ואילו אדריכל השלום כביכול, שלראשו קשרו כתרים, לא היה כלל אדריכל אלא - לכל היותר - קבלן ביצוע של מיזם, שכלל לא חפץ בו. כך ניתן להבין את הסאגה של ועידת קמפ דיוויד, שכינס קרטר בספטמבר 1978, בניסיון לרבע את המעגל וליצור תמהיל של הסדר נפרד בין ישראל למצרים ובין ישראל ל"פלשתינים".

הגם שגם הנשיא המצרי היה מעוניין מאוד בשילובו של נדבך פלשתיני בהסכם השלום הישראלי-מצרי המתגבש (דבר שהיה מסייע לשיווקו בעולם הערבי כפטרונם של הפלשתינים ומקטין, בראייתו, את סכנת בידודה של מצרים במרחב כתולדה של ההסכם שחתמה עם ישראל), היה זה קרטר שהוביל את הלחץ על ראש ממשלת ישראל, גם ב"קמפ דיוויד" וגם במהלך החודשים, שחלפו מאז סיומה ועד לשבירת הקרח הסופית והחתימה על הסכם השלום, להסכים למתווה, שיחייב אותה בפועל להכיר ב"זכותו של העם הפלשתיני להגדרה עצמית".

ואולם גם לחץ זה, שהגיע לשיאו ממש ערב חתימת ההסכם, לא השיג את יעדיו. שכן, "הסכם המסגרת לשלום במזרח התיכון", שנלווה להסכם השלום הישראלי-מצרי, ושבפועל נועד להיות מפת הדרכים ליישובה של הבעייה הפלשתינית, לא כלל שום מרכיב שהווה בראייתה של ישראל חצייתו של קו אדום, ונותר במהותו הסכמה לפתוח במשא- ומתן "על הענקת אוטונומיה מנהלית לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה" לתקופה של חמש שנים (שלאחריה אמור היה להיקבע מעמד הקבע של השטחים).

יתר על כן, מימושו של הסכם השלום הישראלי- מצרי כלל לא הותנה בהתקדמות מקבילה לקראת מימושו של "הסכם המסגרת" (שעד מהרה נקלע לקשיים ונדחק לשולי הבמה הפוליטית).

וקרטר? הנשיא שזכה לאשראי בינלאומי ולתהילה (אם גם קצרת ימים) על תרומתו להסכם השלום, שבפועל היה ההפך הגמור ממשאת נפשו (שהייתה הסכם כולל, שבטבורו התשתית לכינונה של מדינה פלשתינית), נותר מריר ומתוסכל לאחר טקס החתימה, ולא זו בלבד אלא שטיפח טינה הולכת ומחריפה כלפי ישראל, שאותה ראה כאחראית המרכזית לניפוץ חלומותיו האוטופיים והמנותקים מקרקע המציאות בגזרה הפלשתינית האלימה.

לסיכום, הסכם השלום ההיסטורי הושג למרות ולא בזכות פעילותו של "האדריכל", והווה תולדה בלעדית של מנהיגותם ונחישותם של השותפים האזוריים להסכם, בגין וסאדאת, שנואשו ממידת יכולתו של קודקוד מעצמת העל האמריקנית להקרין מנהיגות אמינה ולהובילם אל היעד הנכסף.